מחבל יכול לפוצץ אוטובוס מבפנים באמצע תל אביב, החמאס יורה עלינו טילים,
יש משפחות פשע, ואפילו ניצולי שואה בני שמונים יכולים למצוא את עצמם מוכים
על ידי נערים רק כי הזקן הזה לא בא להם בטוב. בקיצור, מקום די אלים,
ישראל. אבל איכשהו, דבר אחד אף פעם לא היה לנו - אבל תודה לאל על כך - רוצח
סדרתי. יש משהו מעניין בסיפורי רוצחים סדרתיים בעיניי. לא שיש לי חס וחלילה סימפטיה לאנשים המרושעים/חולים האלה,
אבל יש משהו מרתק בסיפורים שלהם שמעולם לא הצלחתי לפענח. לא סתם אחד
הסרטים שאני הכי אוהב בעולם הוא "שב7ה חטאים" של דייוויד פינצ'ר, ואני גם
חובב לא קטן של "דקסטר" ויצא לי לראות כמה סרטים דוקומנטריים בנושא.
דבר נוסף שאין בישראל, יש להודות, הוא סרטי ז'אנר. לא נתקלתם הרבה בסרטי מד"ב, פנטזיה, מתח ואימה ישראלים, נכון? זאת הרי עובדה שרוב הסרטים בארץ הם דרמות חברתיות או משפחתיות, ואולי כמה סרטים יותר קומיים שמשתחלים איפשהו. לפני שנתיים, היו שני יוצרים ששמו לעצמם מטרה לפתח את תעשיית סרטי הז'אנר בישראל. נבות פפושדו ואהרון קשלס כבר ביימו את "כלבת", מה שנחשב לסרט האימה הישראלי הראשון. אומנם היה לו קהל מעריצים נאמן, אבל הביקורות שחטו אותו (כולל קריאתו של מאיר שניצר לפיה מדובר בסרט הגרוע ביותר שנוצר בארץ) והוא לא הצליח כלכלית יותר מדי. אלא שהסרט דווקא כן מצא קהל ענק בחו"ל, והסרט הוזמן לעשרות פסטיבלים בינלאומיים של סרטי אימה, פנטזיה ומד"ב, ובין לילה הפך לכזה להיט, שהבמאים כבר התחילו לקבל הצעות לבימוי סרטי ז'אנר בהוליווד. הבעיה היא שמעבר לים לא חסרים סרטים כאלה, בעוד שקשלס ופפושדו (או פפושקלס בקיצור) רצו דווקא לפתח אותם בארץ, ולכן במקום לברוח למערב, הם העדיפו להישאר פה. ועל מה יותר יאה לעשות סרט בסגנון שמעולם לא נראה בארץ, מאשר על תופעה שמעולם לא נראתה בארץ (ושוב, חס וחלילה שתהיה)? אז קבלו את "מי מפחד מהזאב הרע", סרט הרוצח הסדרתי הישראלי הראשון, שראוי להיות מוזכר מעתה לצד כל סרט רוצחים סדרתיים אחר.
"מי מפחד מהזאב הרע", כפי שהוא תואר ע"י הבמאים-תסריטאים שלו, הוא בעצם הלחם של 3 רעיונות נפרדים לסרטים שהיו להם (כמו שהם הגדירו לבסוף, הם הגישו את הרעיון למפיק שלהם תחת המשפט "הארי המזוהם מוצא את עצמו בתוך מותחן נקמה קוריאני שנכתב ע"י האחים גרים"), שבסופו של דבר הפכו לסרט אחד על דרור (רותם קינן), מורה לתנ"ך אשר נחשד בהיותו רוצח ואנס סדרתי של ילדות קטנות, והדבר בעצם גורם לחייו להתרסק סביבו ; על מיקי (ליאור אשכנזי), שוטר אלים אשר מנסה לתפוס את דרור, אך בגלל מחדל משטרתי נאלץ לפעול מחוץ לחוק, ועל גידי (צחי גראד), אביה של הילדה האחרונה שנרצחה, שמתכנן לנקום בדרור על ידי כך שיבצע לו את כל מה שהוא לכאורה ביצע לילדות הקטנות האלה. זהו רעיון מאוד פשוט, בתכלס. בסה"כ חקירה ועינויים. אבל יש הרבה יותר מזה בסרט.
קודם כל, בואו נאמר זאת ככה: זוכרים שלפני חצי שנה שיבחתי מאוד את "ארגו" על עד כמה הוא מותח? בואו רק נאמר ש"הזאב הרע" אוכל אותו בסיבוב. הוא לא סתם מותח, הוא מורט עצבים, הוא מלחיץ. הוא יכול לגרום לאדם הרגוע ביותר לכסוס ציפורניים ולשבת על קצה הכיסא בחרדה לראות מה יקרה - וזה עוד במקרה הכי פחות קיצוני, תארו לעצמכם מה קורה שמגיעים לקראת סוף הסרט. לא כל במאי יכול להוציא דבר כזה, וצריך לשבח את קשלס ופפושדו על ההצלחה לבצע זאת באמצעות הבימוי המסוגנן שלהם והשימוש המצויין בכלים הטכניים שלהם, כמו הצילום המעולה, העיצוב האומנותי והפסקול הענק. מבחינה בימויית וטכנית, מדובר במשהו כמעט חסר תקדים בישראל, אולי רק "הערת שוליים" הגיע לרמה דומה.
משהו שהיה ברור עוד משלב הטריילר, וזה שמדובר בסרט מאוד, אבל מאוד אלים. בסופו של דבר, זה מאוד מתאים לסרט שעוסק ברצח סדרתי של ילדות קטנות ותמימות, ועינויי חקירה. הסרט הזה הוא שיעור טוב מאוד בזוועות שיכולות לקרות לגוף האדם, ולצערי, כל פירוט על אותם דברים יהיה ספוילר. רק אומר שאם המון דם ואלימות מגעילים או מטרידים אתכם, עדיף שתוותרו. ויכול להיות שהקיבה שלכם חזקה, אבל גם לב חלב אינו מומלץ לצפייה בסרט, כי הוא ברוטאלי גם במובן התסריטאי. הוא לא מרחם על הצופים. הוא יותר מתי למתוח את פתיל העלילה על מנת ליצור תחושת אי נעימות, ומתי דווקא לעבור לקצב הרבה יותר אינטניסיבי. הוא לא פחדני לרגע אחד ותמידי ודע מה לעשות כדי להמשיך לעניין. הוא עוסק בצורה הכי ישירה והכי מטרידה בנושאים הכואבים של עוול, משפחה, נקמה ואפילו טיפה בגאולה. טוב, אני לא בטוח שהוא עוסק בהם בכוונה על מנת לנתח אותם (זה לא סרט של אינגמר ברגמן או משהו) אבל הוא כן מהסרטים האלה שאחרי שהם נגמרים אתה מוצא את עצמך חושב ודן המון בתמות שהוא העלה. ודבר נוסף שהוא עושה, הוא מניפולציה ענקית של רגשות הצופים. אני על סרטים שמוליכים אותך שולל וגורמים לך לחשוב שאתה בנתיב אחד ואז מבין משהו אחר לגמרי לגבי כל מה שראית.
אבל כסרט שמתרחש רובו ככולו במקום אחד, יש צורך ביותר מתסריט טוב ועשייה טובה, צריך גם משחק מעולה, וגם פה הזאב הרע קולע בול. צחי גראד משחק היטב את תפקיד האדם שהנקמה תפסה חלק כה גדול בחייו עד שהיא גרמה לו לאבד כל צלם אנוש - הוא מרתיע מאוד בנוכחותו ועם זה הוא עדיין יודע להיות יבש וציני בצורה הכי טובה שיש. רותם קינן גם הוא אדיר, אפילו שרוב הסרט הוא לא ממש יכול לדבר, הוא עדיין מצליח לבטא רגשות בצורה מושלמת. ממש קל להתחבר לדמותו, שלא נדבר על להרגיש את הפחד והכאב שלה. ליאור אשכנזי... הדמות היא לא שיא ההברקות בסרט, אבל אשכנזי מגלם אותו הולמת במיוחד לדמות, באמת "הארי המזוהם" הישראלי.
בין זוועה אחת למשניה, נבות פפושדו ואהרון קשלס נותנים בראש עם הדבר הכי טוב בסרט הזה: צחוקים. זה סרט קורע. ברמה של התגלגוליות במקרה הטוב, וצחוק בקול רעם במקרה הרע. איכשהו, סרט על נקמה, מוות ופדופיליה מצליח להיות גם קומדיה באותה מידה. משפטי מחץ, שנינויות, התייחסויות טרנטיניואיות לתרבות הפופ (אבל הישראלית, כמובן), ציניות יבשה וממזרית וכמה מההומור השחור הכי משובח שאי פעם שמעתי. אפשר לראות שהוא נכתב על ידי אנשים שמבינים בקומדיה, כי התזמון וההגשה של הצחוקים האלה הם בעיקר מה שעושה אותם למצחיקים. זה מתבטא בעיקר דרך צחי גראד ושחקן נוסף, דוב'לה "היא עקפה אותי המניאקית" גליקמן (בתפקיד משני שלפרט עליו יהיה קצת ספוילר), באחת ההופעות הזכירות ביותר של השנה. למרות שזאת לא ממש חוכמה להוציא מוותיק "זהו זה" הופעה קומית מבריקה.
מילה לגבי הדיאלוגים: הם לאו דווקא משהו שתשמע כל ישראלי אומר ברחוב. במקרים מסויימים, הטקסט באמת נשמע כמו משפט שיכול להיות טוב באנגלית אבל תורגם לעברית מטעמים ברורים. זה משהו שיכול להיות שהייתי מתלונן עליו בסרט ישראלי עד לפני שנה, אבל למזלי סרט מצויין ומומלץ בשם "Brick" (שכבר המלצתי עליו בבלוג) גרם לי להבין שאם יש משהו שהייתי רוצה לראות יותר סרטים עושים, הוא להמציא שפה וסגנון דיבור מיוחד לדמויותיו, כאלה שלאו דווקא קשורים לסביבה של הסרט. יש מקרים שבהם זה משפר פלאות, והזאב הרע הוא בהחלט דוגמה לכך.
בכלל, ההומור והשפה המיוחדת מוכיחים שעם כל הכובד של העלילה והנושאים שלו, הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ולא מנסה להיות ריאליסטי. לא סתם קוראים לו "מי מפחד מהזאב הרע", יש בו אלמנטים ברורים של אגדת ילדים, מה שמסביר את האווירה המעט פנטסטית והמסתורית שלו שבאה בניגוד לריאליזם הגרפי. אין זאת עוד דרמה ישראלית על משפחה במשבר על רקע הסכסוך הערבי ישראלי והמאבק על זכויות הלהט"ב, מדובר בסרט ששם לעצמו, בכוונת תחילה, להיות בומבסטי וגדול מהחיים. הוא ברצינות, ברגעים מסויימים, סרט ממש מוגזם (כיאה לתסריט שבאמת מזכיר מופע בימה בחלקו) - אבל אין מדובר בהגזמה רעה שהופכת את הסרט למגוחך, אלא הגזמה חיננית ומסוגננת שבאה בטעם טוב ודווקא מביאה לסרט את הייחוד שלו. במקום סצינות שקטות וקטנות שמנסות לתאר את החברה הישראלית או משהו כזה, הוא דווקא הרבה יותר מעדיף לעשות סצינות שבהן אנשים חובטים אחד לשני עם את חפירה בראש. הוא לא משתדל להיות עמוק מדי (הוא נותן, כמו שאמרתי, חומר כזה או אחר למחשבה, אבל בואו נאמר שזה לא סרט של אינגמר ברגמן), הוא לא מנסה לנתח רגשות ומניעים אנושיים ברמה גבוהה, הוא לא מנסה להכיל כלשהי ביקורת על משהו. הוא רק רוצה - ומצליח - להכניס את הצופה לחוויה ברוטאלית, מרתקת וסוחפת, בלי שום דבר שיסיח את דעתו סתם ככה.
זאת בדיוק הסיבה אגב, לדבר היחיד שממש הפריע לי בסרט: הסוף שלו. בואו נגיד, זה סוף ייחודי, משהו לא כ"כ צפוי, משהו שלא רואים כל יום. הבעיה שלי היא לא בתוכן עצמו שמופיע בסוף, אלא בדרך שבה הוא מועבר. כל הבומבסטיות והמוגזמות של הסרט עובדים מצויין במהלכו והופכים אותו למה שהוא. זאת החלטה סגנונית מבריקה ומהנה, אבל דווקא בסוף, הקטע שהיה אמור להיות הכי אפקטיבי, הסגנון הזה נזנח, וכל הפואנטה של סוף הסרט מועברת בצורה מאוד מינימלית, מאוד שקטה ומאוד ממהרת, לגמרי משהו לא במקום, עם טון אחר לגמרי, שנראה כאילו נשלף מסרט אחר. לא הייתה לי בעיה עם זה אם היה מדובר באיזו סצינה זניחה ולא חשובה בסרט, אבל מדובר בסוף שלו, הנקודה שעליה תחשוב הכי הרבה, והסרט פשוט לא הצליח להציג אותו בצורה המתאימה. האמת שאני מבין לאן הבמאים/תסריטאים ניסו לחתור פה, ויכול להיות שזה פעל על אחרים - אבל באופן אישי, עליי זה לא, ויש לדעתי יש דרכים שבהם היה אפשר לעשות סוף שיוגש באותה צורה כמו שאר הסרט ועדיין ישאיר את אותו אימפקט.
הבעיה הנוספת היחידה שיש לי היא העובדה שבמקומות מסויימים, חסר לסרט הזה קצת בשר (ואחרי שתראו את הסרט תבינו מה מצחיק במשפט הזה). הבנתי שהיוצרים השתדלו לנסות להרחיב כמה שפחות על ענייני רקע של הדמויות, אבל לדעתי הסרט היה מסתדר עם עוד איזה רבע שעה שהייתה מסבירה יותר טוב נקודות עלילה מסויימות שלא הובנו או לא הוגשו ממש טוב.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, הבעיות האלה לא גורעות מהסרט אפילו טיפה. להפך, הן משאירות אפילו טעם של עוד, כי ככל הנראה מדובר באחד הישראלים הטובים ביותר שנוצרו ואם הוא היה מושלם, לא היה לקולנוע הישראלי לאן לשאוף יותר. ברצינות, מצידי עכשיו לקבל סרט מקומי או שניים בשנה שדומים ברמתם ל"מי מפחד מהזאב הרע", ויהיה אפשר לומר שימות המשיח הגיעו בתחום הקולנוע, ושלום על ישראל - המדינה שלנו באמת יכולה להפוך למעצמה קולנועית. בכנות? מדובר בסרט המתח המשובח ביותר שנוצר מאז "נראתה לאחרונה", ועצם זה שאני מרשה לעצמי להזכיר אותו לצד אחת מיצירות המופת של העשור האחרון אומר משהו על עד כמה הסרט הזה מוצלח. אם סרטים עוכרי שלווה ואפלים, אך גם מאוד כיפיים עושים לכם את זה, ואין לכם בעיה עם אלימות, מדובר בסרט חובה, ובשום אופן אל תרתעו מזה שהוא בעברית. אני מוריד את הכובע בפני קשלס ופפושדו, ואוכל אותו.
מאת: גבי קוגן. פורסם במקור בבלוג 'סרטים, מוזיקה וכאלה'
בימוי: אהרון קשלס, נבות פפושדו
שחקנים: ליאור אשכנזי, צחי גראד, רותם קינן, דוב גליקמן
תסריט: אהרון קשלס, נבות פפושדו
ז'אנר: מתח
שנה:2013
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
דבר נוסף שאין בישראל, יש להודות, הוא סרטי ז'אנר. לא נתקלתם הרבה בסרטי מד"ב, פנטזיה, מתח ואימה ישראלים, נכון? זאת הרי עובדה שרוב הסרטים בארץ הם דרמות חברתיות או משפחתיות, ואולי כמה סרטים יותר קומיים שמשתחלים איפשהו. לפני שנתיים, היו שני יוצרים ששמו לעצמם מטרה לפתח את תעשיית סרטי הז'אנר בישראל. נבות פפושדו ואהרון קשלס כבר ביימו את "כלבת", מה שנחשב לסרט האימה הישראלי הראשון. אומנם היה לו קהל מעריצים נאמן, אבל הביקורות שחטו אותו (כולל קריאתו של מאיר שניצר לפיה מדובר בסרט הגרוע ביותר שנוצר בארץ) והוא לא הצליח כלכלית יותר מדי. אלא שהסרט דווקא כן מצא קהל ענק בחו"ל, והסרט הוזמן לעשרות פסטיבלים בינלאומיים של סרטי אימה, פנטזיה ומד"ב, ובין לילה הפך לכזה להיט, שהבמאים כבר התחילו לקבל הצעות לבימוי סרטי ז'אנר בהוליווד. הבעיה היא שמעבר לים לא חסרים סרטים כאלה, בעוד שקשלס ופפושדו (או פפושקלס בקיצור) רצו דווקא לפתח אותם בארץ, ולכן במקום לברוח למערב, הם העדיפו להישאר פה. ועל מה יותר יאה לעשות סרט בסגנון שמעולם לא נראה בארץ, מאשר על תופעה שמעולם לא נראתה בארץ (ושוב, חס וחלילה שתהיה)? אז קבלו את "מי מפחד מהזאב הרע", סרט הרוצח הסדרתי הישראלי הראשון, שראוי להיות מוזכר מעתה לצד כל סרט רוצחים סדרתיים אחר.
"מי מפחד מהזאב הרע", כפי שהוא תואר ע"י הבמאים-תסריטאים שלו, הוא בעצם הלחם של 3 רעיונות נפרדים לסרטים שהיו להם (כמו שהם הגדירו לבסוף, הם הגישו את הרעיון למפיק שלהם תחת המשפט "הארי המזוהם מוצא את עצמו בתוך מותחן נקמה קוריאני שנכתב ע"י האחים גרים"), שבסופו של דבר הפכו לסרט אחד על דרור (רותם קינן), מורה לתנ"ך אשר נחשד בהיותו רוצח ואנס סדרתי של ילדות קטנות, והדבר בעצם גורם לחייו להתרסק סביבו ; על מיקי (ליאור אשכנזי), שוטר אלים אשר מנסה לתפוס את דרור, אך בגלל מחדל משטרתי נאלץ לפעול מחוץ לחוק, ועל גידי (צחי גראד), אביה של הילדה האחרונה שנרצחה, שמתכנן לנקום בדרור על ידי כך שיבצע לו את כל מה שהוא לכאורה ביצע לילדות הקטנות האלה. זהו רעיון מאוד פשוט, בתכלס. בסה"כ חקירה ועינויים. אבל יש הרבה יותר מזה בסרט.
קודם כל, בואו נאמר זאת ככה: זוכרים שלפני חצי שנה שיבחתי מאוד את "ארגו" על עד כמה הוא מותח? בואו רק נאמר ש"הזאב הרע" אוכל אותו בסיבוב. הוא לא סתם מותח, הוא מורט עצבים, הוא מלחיץ. הוא יכול לגרום לאדם הרגוע ביותר לכסוס ציפורניים ולשבת על קצה הכיסא בחרדה לראות מה יקרה - וזה עוד במקרה הכי פחות קיצוני, תארו לעצמכם מה קורה שמגיעים לקראת סוף הסרט. לא כל במאי יכול להוציא דבר כזה, וצריך לשבח את קשלס ופפושדו על ההצלחה לבצע זאת באמצעות הבימוי המסוגנן שלהם והשימוש המצויין בכלים הטכניים שלהם, כמו הצילום המעולה, העיצוב האומנותי והפסקול הענק. מבחינה בימויית וטכנית, מדובר במשהו כמעט חסר תקדים בישראל, אולי רק "הערת שוליים" הגיע לרמה דומה.
משהו שהיה ברור עוד משלב הטריילר, וזה שמדובר בסרט מאוד, אבל מאוד אלים. בסופו של דבר, זה מאוד מתאים לסרט שעוסק ברצח סדרתי של ילדות קטנות ותמימות, ועינויי חקירה. הסרט הזה הוא שיעור טוב מאוד בזוועות שיכולות לקרות לגוף האדם, ולצערי, כל פירוט על אותם דברים יהיה ספוילר. רק אומר שאם המון דם ואלימות מגעילים או מטרידים אתכם, עדיף שתוותרו. ויכול להיות שהקיבה שלכם חזקה, אבל גם לב חלב אינו מומלץ לצפייה בסרט, כי הוא ברוטאלי גם במובן התסריטאי. הוא לא מרחם על הצופים. הוא יותר מתי למתוח את פתיל העלילה על מנת ליצור תחושת אי נעימות, ומתי דווקא לעבור לקצב הרבה יותר אינטניסיבי. הוא לא פחדני לרגע אחד ותמידי ודע מה לעשות כדי להמשיך לעניין. הוא עוסק בצורה הכי ישירה והכי מטרידה בנושאים הכואבים של עוול, משפחה, נקמה ואפילו טיפה בגאולה. טוב, אני לא בטוח שהוא עוסק בהם בכוונה על מנת לנתח אותם (זה לא סרט של אינגמר ברגמן או משהו) אבל הוא כן מהסרטים האלה שאחרי שהם נגמרים אתה מוצא את עצמך חושב ודן המון בתמות שהוא העלה. ודבר נוסף שהוא עושה, הוא מניפולציה ענקית של רגשות הצופים. אני על סרטים שמוליכים אותך שולל וגורמים לך לחשוב שאתה בנתיב אחד ואז מבין משהו אחר לגמרי לגבי כל מה שראית.
אבל כסרט שמתרחש רובו ככולו במקום אחד, יש צורך ביותר מתסריט טוב ועשייה טובה, צריך גם משחק מעולה, וגם פה הזאב הרע קולע בול. צחי גראד משחק היטב את תפקיד האדם שהנקמה תפסה חלק כה גדול בחייו עד שהיא גרמה לו לאבד כל צלם אנוש - הוא מרתיע מאוד בנוכחותו ועם זה הוא עדיין יודע להיות יבש וציני בצורה הכי טובה שיש. רותם קינן גם הוא אדיר, אפילו שרוב הסרט הוא לא ממש יכול לדבר, הוא עדיין מצליח לבטא רגשות בצורה מושלמת. ממש קל להתחבר לדמותו, שלא נדבר על להרגיש את הפחד והכאב שלה. ליאור אשכנזי... הדמות היא לא שיא ההברקות בסרט, אבל אשכנזי מגלם אותו הולמת במיוחד לדמות, באמת "הארי המזוהם" הישראלי.
בין זוועה אחת למשניה, נבות פפושדו ואהרון קשלס נותנים בראש עם הדבר הכי טוב בסרט הזה: צחוקים. זה סרט קורע. ברמה של התגלגוליות במקרה הטוב, וצחוק בקול רעם במקרה הרע. איכשהו, סרט על נקמה, מוות ופדופיליה מצליח להיות גם קומדיה באותה מידה. משפטי מחץ, שנינויות, התייחסויות טרנטיניואיות לתרבות הפופ (אבל הישראלית, כמובן), ציניות יבשה וממזרית וכמה מההומור השחור הכי משובח שאי פעם שמעתי. אפשר לראות שהוא נכתב על ידי אנשים שמבינים בקומדיה, כי התזמון וההגשה של הצחוקים האלה הם בעיקר מה שעושה אותם למצחיקים. זה מתבטא בעיקר דרך צחי גראד ושחקן נוסף, דוב'לה "היא עקפה אותי המניאקית" גליקמן (בתפקיד משני שלפרט עליו יהיה קצת ספוילר), באחת ההופעות הזכירות ביותר של השנה. למרות שזאת לא ממש חוכמה להוציא מוותיק "זהו זה" הופעה קומית מבריקה.
מילה לגבי הדיאלוגים: הם לאו דווקא משהו שתשמע כל ישראלי אומר ברחוב. במקרים מסויימים, הטקסט באמת נשמע כמו משפט שיכול להיות טוב באנגלית אבל תורגם לעברית מטעמים ברורים. זה משהו שיכול להיות שהייתי מתלונן עליו בסרט ישראלי עד לפני שנה, אבל למזלי סרט מצויין ומומלץ בשם "Brick" (שכבר המלצתי עליו בבלוג) גרם לי להבין שאם יש משהו שהייתי רוצה לראות יותר סרטים עושים, הוא להמציא שפה וסגנון דיבור מיוחד לדמויותיו, כאלה שלאו דווקא קשורים לסביבה של הסרט. יש מקרים שבהם זה משפר פלאות, והזאב הרע הוא בהחלט דוגמה לכך.
בכלל, ההומור והשפה המיוחדת מוכיחים שעם כל הכובד של העלילה והנושאים שלו, הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ולא מנסה להיות ריאליסטי. לא סתם קוראים לו "מי מפחד מהזאב הרע", יש בו אלמנטים ברורים של אגדת ילדים, מה שמסביר את האווירה המעט פנטסטית והמסתורית שלו שבאה בניגוד לריאליזם הגרפי. אין זאת עוד דרמה ישראלית על משפחה במשבר על רקע הסכסוך הערבי ישראלי והמאבק על זכויות הלהט"ב, מדובר בסרט ששם לעצמו, בכוונת תחילה, להיות בומבסטי וגדול מהחיים. הוא ברצינות, ברגעים מסויימים, סרט ממש מוגזם (כיאה לתסריט שבאמת מזכיר מופע בימה בחלקו) - אבל אין מדובר בהגזמה רעה שהופכת את הסרט למגוחך, אלא הגזמה חיננית ומסוגננת שבאה בטעם טוב ודווקא מביאה לסרט את הייחוד שלו. במקום סצינות שקטות וקטנות שמנסות לתאר את החברה הישראלית או משהו כזה, הוא דווקא הרבה יותר מעדיף לעשות סצינות שבהן אנשים חובטים אחד לשני עם את חפירה בראש. הוא לא משתדל להיות עמוק מדי (הוא נותן, כמו שאמרתי, חומר כזה או אחר למחשבה, אבל בואו נאמר שזה לא סרט של אינגמר ברגמן), הוא לא מנסה לנתח רגשות ומניעים אנושיים ברמה גבוהה, הוא לא מנסה להכיל כלשהי ביקורת על משהו. הוא רק רוצה - ומצליח - להכניס את הצופה לחוויה ברוטאלית, מרתקת וסוחפת, בלי שום דבר שיסיח את דעתו סתם ככה.
זאת בדיוק הסיבה אגב, לדבר היחיד שממש הפריע לי בסרט: הסוף שלו. בואו נגיד, זה סוף ייחודי, משהו לא כ"כ צפוי, משהו שלא רואים כל יום. הבעיה שלי היא לא בתוכן עצמו שמופיע בסוף, אלא בדרך שבה הוא מועבר. כל הבומבסטיות והמוגזמות של הסרט עובדים מצויין במהלכו והופכים אותו למה שהוא. זאת החלטה סגנונית מבריקה ומהנה, אבל דווקא בסוף, הקטע שהיה אמור להיות הכי אפקטיבי, הסגנון הזה נזנח, וכל הפואנטה של סוף הסרט מועברת בצורה מאוד מינימלית, מאוד שקטה ומאוד ממהרת, לגמרי משהו לא במקום, עם טון אחר לגמרי, שנראה כאילו נשלף מסרט אחר. לא הייתה לי בעיה עם זה אם היה מדובר באיזו סצינה זניחה ולא חשובה בסרט, אבל מדובר בסוף שלו, הנקודה שעליה תחשוב הכי הרבה, והסרט פשוט לא הצליח להציג אותו בצורה המתאימה. האמת שאני מבין לאן הבמאים/תסריטאים ניסו לחתור פה, ויכול להיות שזה פעל על אחרים - אבל באופן אישי, עליי זה לא, ויש לדעתי יש דרכים שבהם היה אפשר לעשות סוף שיוגש באותה צורה כמו שאר הסרט ועדיין ישאיר את אותו אימפקט.
הבעיה הנוספת היחידה שיש לי היא העובדה שבמקומות מסויימים, חסר לסרט הזה קצת בשר (ואחרי שתראו את הסרט תבינו מה מצחיק במשפט הזה). הבנתי שהיוצרים השתדלו לנסות להרחיב כמה שפחות על ענייני רקע של הדמויות, אבל לדעתי הסרט היה מסתדר עם עוד איזה רבע שעה שהייתה מסבירה יותר טוב נקודות עלילה מסויימות שלא הובנו או לא הוגשו ממש טוב.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, הבעיות האלה לא גורעות מהסרט אפילו טיפה. להפך, הן משאירות אפילו טעם של עוד, כי ככל הנראה מדובר באחד הישראלים הטובים ביותר שנוצרו ואם הוא היה מושלם, לא היה לקולנוע הישראלי לאן לשאוף יותר. ברצינות, מצידי עכשיו לקבל סרט מקומי או שניים בשנה שדומים ברמתם ל"מי מפחד מהזאב הרע", ויהיה אפשר לומר שימות המשיח הגיעו בתחום הקולנוע, ושלום על ישראל - המדינה שלנו באמת יכולה להפוך למעצמה קולנועית. בכנות? מדובר בסרט המתח המשובח ביותר שנוצר מאז "נראתה לאחרונה", ועצם זה שאני מרשה לעצמי להזכיר אותו לצד אחת מיצירות המופת של העשור האחרון אומר משהו על עד כמה הסרט הזה מוצלח. אם סרטים עוכרי שלווה ואפלים, אך גם מאוד כיפיים עושים לכם את זה, ואין לכם בעיה עם אלימות, מדובר בסרט חובה, ובשום אופן אל תרתעו מזה שהוא בעברית. אני מוריד את הכובע בפני קשלס ופפושדו, ואוכל אותו.
מאת: גבי קוגן. פורסם במקור בבלוג 'סרטים, מוזיקה וכאלה'
בימוי: אהרון קשלס, נבות פפושדו
שחקנים: ליאור אשכנזי, צחי גראד, רותם קינן, דוב גליקמן
תסריט: אהרון קשלס, נבות פפושדו
ז'אנר: מתח
שנה:2013
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: