מאת: גל בין
כמו לפני כל סרט חדש של מארוול עולה השאלה האם חברת הענק פיצחה את הנוסחה לסרטים טובים או שמא זה יהיה הכשלון הראשון אחרי זמן כה רב. ובכן, "ד"ר סטריינג'", שהוא סרט יפה ומגניב, מוכיח שהנוסחה אכן פוצחה ואנחנו צפויים לראות סרטי אקשן יפים וקלילים. יחד עם זאת בנוסחה יש חולשה – הסרטים לא מספיק שלמים כדי להפוך למצויינים, ונשארים "רק" טובים (שזה הרבה יותר מהישגיהם של המתחרים).
האולפן הגדול שבבעלות דיסני ניסה לעשות משהו מעט שונה בסרט ה-14 ביקום הקולנועי, כאשר בחר בסקוט דריקסון, שעד כה ביים בעיקר מותחני אימה ("רוח זדונית", "לילה מסוכן"), לביים ולכתוב את הסרט. מבחינות רבות אפשר להגיד כי דריקסון עבר בהצלחה את מבחן האש בביום סרטים בעלי תקציב של למעלה מ-100 מיליון דולר, אבל לא בהצטיינות. כי למרות שהסרט מביא חוויה ויזואלית שלא נראתה עד כה על מסך הקולנוע, התסריט של דריקסון מבולגן, לא עקבי ובינוני לכל היותר, מה שמונע מהסרט להתעלות.
ד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קמבברבאץ', "משחק החיקוי", "שרלוק") הוא אחד מטובי המנתחים בעולם, אם לא הטוב שבהם. לא רק שהוא יכול לבצע ניתוח מורכב מבלי להניד עפעף, הוא גם מסוגל לנצח בטריוויה על מוזיקת פופ במקביל. למרבה צערם של הסובבים אותו הוא גם מודע לכך, מה שעושה אותו ליהיר, שחצן ומתנשא. אך הגורל רודף גם אותו, והתעסקות בפלאפון בזמן נהיגה מביאה אותו לעשות תאונת דרכים קשה בה הוא נפגע בצורה בלתי הפיכה בשתי ידיו, מה שמונע ממנו לעסוק ברפואה.
סטריינג' מסרב לקבל את המצב הקיים בו עליו לפרוש מעבודתו, המהווה את מהות חייו, ויוצא לחפש מרפא לידיו הפגועות. לאחר שהוציא את כל הונו על שיטות רופאה מערביות שלא הצליחו עזרו לו, הוא מחליט לפנות לרפואה אלטרנטיבית ולשם כך נוסע לקטמנדו. בבירת נפאל, הוא פוגש את "הרוח העתיקה" (The Ancient One במקור, המגולמת בידי תילדה סווינטון), מנהיגת כת המתמחה באומניות המיסטיות (שהן קסם. פשוט כמשמעו). "הרוח העתיקה" רואה בסטריינג' פוטנציאל ומחליטה ללמד אותו כיצד להשתמש באומנויות, בין השאר גם למטרות הכת עצמה, שנמצאת במשבר לאחר עזיבתו של אחת מדמויות המפתח בה (מאדס מיקלסן) לטובת הצד האפל.
בגזרת השחקנים בנדיקט קמברבאץ' מספק את הסחורה, במיוחד בחציו הראשון של הסרט. כמו בסרטים הקודמים בהם שיחק גם הפעם השחקן הבריטי נכנס מצויין לנעליו של הגאון המשונה ומשלב, כרגיל כמה וכמה בדיחות בתוך אותה היהירות. גם סיוונטון משחקת היטב, אבל שתי הדמויות שלהם סובלות מאותו החסרון – הן שבלוניות ולא מעניינות. אולם האכזבה הקשה באה ממיקלסן שמתפקד כנבל בסיפור. מיקלסן כבר הראה בעבר שהוא יודע לשחק נבלים מעניינים (לה-שיף ב"קאזינו רויאל"), אבל הפעם, דמותו, כמיטב מסורת הנבלים ביקום הקולנועי של מארוול, נבנתה כדי להחזיק סרט אחד לכל היותר, ולטעמי מדובר בבזבוז של שחקן.
אולם, עלילה ודמויות מורכבות או משחק יצירתי זה לא מה שהסרט מכוון אליו. נקודת החוזק בה הוא מתמקד היא הויזואליזציה, ושם הוא מנצח בגדול בכל סצנה מחדש. הסרט מנצל את העובדה שיש בו קסם כדי לכופף ולעקם את העולם ברמה שהארי פוטר נראה כמו עוד יום במשרד ו"התחלה" כמו עבודה סטנדרטית של סטודנט חסר מעוף לארכיטקטורה. הדמויות נעות בין מימדים צבעוניים בצורה לא טבעית לבין ורסיות של המציאות שמזכירות את הציורים המפורסמים של M.C. Escher (לינק לציור עם המדרגות?) ומצדיקות את השימוש בתלת מימד לצד צורך באזהרה הדומה לזו שמופיעה לפני רכבות הרים. מצד שני, כמו במרבית השימושים בקסם בקולנוע, ההיגיון הפנימי של הכוחות הוא שביר למדי על גבול הלא קיים, ולכן מומלץ להשען אחורה, להנות מהצורות והצבעים, ולתת למוח להנות מהטריפ בלי להתעמק בו.
כי כפי שמסבירה הרוח העתיקה לד"ר סטריינג' בפגישתם הראשונה : "לא בכל דבר יש הגיון. לא בכל דבר צריך להיות", וזוהי גם הגישה איתה צריך להכנס לסרט. עבור מי שמסוגל להניח בצד את ההיגיון והדרישה לעולם עקבי מצופה חוויה קולנועית יוצאת דופן. יחד עם זאת פרט לחוויה הויזואלית, שנראית ומרגישה כמו צריכת LSD, אין בסרט שום דבר חדש או מעניין, השחקנים אמנם טובים אבל הם משחקים דמויות שטוחות והעלילה דלה למדי.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: