מאת: אופיר איל
מרגע הפתיחה שלה ברור כי "פרנק", קומדיית הרוק המוזרה והמיוחדת, עומדת להיות חוויה שונה. העלילה מתמקדת בלהקת אוונגרד העושה את דרכה משולי המוסיקה אל תוך המיינסטרים ובוחנת מה נדרש על מנת להחזיק מעמד בכל אחד מהקצוות. ביזארי ומשעשע, הסרט "פרנק" בוחן את הקשר בין יצירה לבין נבכי הנפש ומציע מבט מעניין על החופש להיות יצירתי ויותר מכך, על החופש להיות עצמך.
מי שכתבו את התסריט של "פרנק" הם ג'ון רונסון ופיטר סטרוהן. כפי שניתן היה לראות בסרטם "גברים שבוהים בעזים" (רונסון כתב את הסרט וטרוהן ביים), לשניים חיבה לסיפורים המשחקים עם גבולות המציאות. אחד המאפיינים של הסרט האקסנטרי ההוא היה ההקפדה המתמשכת של יוצריו לתעתע במידת אמיתות העלילה. ב"פרנק" לעומת זאת, אין בכך צורך; לא רק שבמקרה הזה עלילת הסרט נשענת על מקרה אמיתי אלא גם אמת זו כל כך ביזארית עד כי נראה שהיא מומצאת- גיבור הסרט, פרנק, מתכתב עם המוסיקאי והקומיקאי האנגלי כריס סייבי, שזכה לפירסום בעיקר בזכות דמותו האניגמטית Frank Sidebottom. בכל פעם שסייבי הופיע בציבור כדמות זו, הוא עשה זאת כאשר הוא לובש מסכת ענק עשויה מעיסת נייר. רונסון, שבעבר ניגן בלהקתו של סייבי, ביסס את קו האישיות המרכזי של גיבור הסרט- פרנק- על סייבי ובהתאם, למסיכה אותה לובש פרנק בסרט דימיון מדויק כמעט לזו של הדמות הקומית.
העובדה שהדמות הראשית מאופיינת בלבישה בלתי פוסקת של מסכה הציבה בפני מייקל פסבנדר ("12 שנים של עבדות", "בושה") המגלם את מייקל, אתגר מעניין. בדומה לסקרלט ג'והנסן שכיכבה בסרטו של ספייק ג'ונס באופן ווקלי בלבד, גם פסבנדר היה צריך להעביר דמות מורכבת רגשית על ידי טון קול ושפת גוף בלבד והוא עושה זאת בהצלחה. פסבנדר החבוי מצליח להיות יותר מבובה עליה משליכות הדמויות השונות את רגשותיהם ומציג דמות שבירה ורגישה המגייסת את הצופה לטובתו ולטובת חבריו. את העובדה כי על אף הדמויות האקסנטריות והקשות המככבות בו, "פרנק" הוא סרט מלא אמפתיה וחמלה, ניתן לשייך לזכות האופן המשעשע והמקסים בו מייקל עצמו מעוצב ומתנהל ובעצם לאופן בו פסבנדר מגלם אותו.
עלילת הסרט נפתחת עם ג'ון (דומנל גליסון, "כל הזמן שבעולם", "הארי פוטר ואוצרות המוות"), פקיד צעיר ואפרורי, החולם להצליח לבטא את היוצר שבתוכו. באופן מקרי, מוצא עצמו ג'ון כקלידן מחליף בלהקת השוליים של פרנק ומשם הוא מתגלגל לשמש חבר מן המניין. את הלהקה מנהל דון (סקוט מקניירי, "רגישה למגע", "12 שנים של עבדות"), וחברים בה שלושה נגנים נוספים מלבד פרנק, ביניהם בולטת קלרה הבוטה והלא צפויה (מגי ג'ילנהול, "היסטריה", "האביר האפל"). בעוד החבורה מסתפקת בעבודתה העצמאית לקראת תקליט, ג'ון מרגיש כי יש בהם גאונות הראויה להתפרסם ודוחף את העניינים בכיוון.
הלהקה מורכבת מאוסף אנשים אקסנטרים שאינם מוטרדים מהעובדה כי המוסיקה שהם יוצרים היא למעשה אישית עד המידה בה היא בלתי תקשורתית בעליל. ג'ון, שהשפה המוסיקלית שלו קונפורמיסטית, נתפס כבעל חוסר כישרון מובהק בעוד המחוות המוסיקליות של חברי הלהקה נתפסות כאוסף צעדים מוסיקליים חדשני, שהצופה אמנם משועשע מהם אך גם תופס אותם כאומנות לגיטימית ואף מעניינת. כפי שקורה לג'ון עצמו, גם הצופה מתפתה לראות בחבורה אוסף נכסף ומרגש של אינדיבידואלים המצליחים להתקיים מחוץ לזרם הקונפורמיסטי.
בנקודה זו מתבהרת אחת השאלות החשובות בהן עוסק הסרט והיא הקשר בין ביטוי יצירתי לבין אותנטיות וייחודיות. העובדה כי ג'ון מנסה להתאים את עצמו לסביבה ועסוק ברצון מתמיד להיות טוב ומעניין מספיק מובילה את הצופה לתפוס אותו כבינוני או wannabe. לעומתו, חברי הלהקה האדישים לסביבתם מפעילים בהתנהגותם האנטי סוציאלית את קסם המשיכה של זה שהתנהגותו מרמזת כי הוא יודע משהו שאנחנו טרם תפסנו. בעוד הם נתפסים כבעלי אמת פנימית חזקה הקשובים לקול היצירתי המפעם בהם, ג'ון מתקבל כחיוור ומבולבל. באופן זה מציע הסרט לצופה מראה משעשעת אודות האופן בו אנו נוהרים אחר בעלי הביטחון ומשווים פעמים רבות בין נחישות לבין ידע ואף יכולת.
המורכבות הנהדרת של התסריט הולכת ומתבהרת כאשר מחזירים את המודעות לעובדה כי אותה חבורה נחושה ועצמאית מונהגת על ידי אדם הנחבא תחת מסכה. מנהיג הלקה, פרנק, אינו מסיר את המסכה שלו אף פעם. הוא מתקלח איתה, ישן איתה ומתאים את המזון שלו לכזה אותו ניתן לשאוב דרכה בקשית. מי שמנהיג את האומץ המתבדל של החבורה הוא אדם שאינו מצליח להישיר מבט לזה שעומד מולו ללא מסתור. אותה חבורה נועזת ונשכנית, המתעלמת מצו החברה ומתעקשת לשמר תפיסה מוסיקלית עצמאית, מונהגת על ידי אדם שאינו מסוגל להתמודד עם העולם באופן בולט. יותר מכך, כאשר חבורת השוליים נקלעת למצוקה כספית יהיה זה ג'ון שיוכל לספק להם תמיכה כלכלית ויתברר כחבר המתפקד ביותר בלהקה. האם אותנטי משמעו בלתי מתפקד? האם היות ג'ון חבר מן המניין בעולם הקפיטליסטי עלתה לו באותנטיות שלו?
זו לא תהיה הפעם הראשונה שהסרט מציע השוואה בין העולם המודרני לבין היעדר אותנטיות. על מנת לחבור לתדר היצירתי שלה, מסתגרת הלהקה בבקתה מרוחקת ובה משקיעים החברים זמן ניכר ומצחיק בהקלטת קולות אותנטיים של פעולות אנוש טריוויאליות. העובדה שכיום קיימת טכנולוגיה היכולה לספק צלילים אלה בלחיצת כפתור אינה רלוונטית עבורם ובהנהגת פרנק הם נוקטים באימונים פיסיים מפרכים פייט קלאב סטייל, על מנת לחבור לעצמי האומנותי שלהם. סצינות אלה מגחיכות את תעשייתה המוסיקה ודרכה את החיפוש האומנותי המתמשך אחר כל מה שאמיתי. לפנינו להקה שאת פניו של האדם המוביל אותם או את גרעין הסיפור האישי שלו, היא אינה יודעת ואינה מבקשת לדעת ולעובדה זו אין השפעה כל היומרנות המתמשכת בה היא תופסת עצמה כאותנטית וטובה יותר מהסביבה.
דרך נוספת להביט ביחסים השלווים שמנהלים חברי הלהקה עם המוזרות של פרנק מתגלה תחת האפשרות כי משהו בהגבלה המתמשכת שפרנק שם על עצמו מעניקה גבולות מרגיעים גם עבור הסובבים אותו. ייתכן כי על אף גישה חצופה ובטוחה שכיבכול אינה כבולה למגבלות חברתיות, כפי שפרנק זקוק ללגיטמציה שהלהקה מעניקה לקיום הנחבא שלו, גם הם זקוקים לו על מנת שיוכלו לקדם את ביטוי את האני הפנימי שלהם. כל צד זקוק לשני על מנת שיוכל להתקדם או להתקיים ובין הצדדים מתקיים קשר בו היצירה- לא השיח, לא גילוי הלב- אלא היכולת לביטוי עצמי, יהיה מה שיהיה, היא המקיימת אותו.
כאשר הלהקה תתפרק לקראת הופעתה הציבורית המתקושרת ופרנק יתמוטט, יהיה כבר ברור כי אמנם אפשר להשתמש ביצירתיות ככלי לסיפוק הכמיהה הבלתי אפשרית להיות טוב כמו האחר או טוב מעצמך הנוכחי, אך לא שם ביתה. בסצינה בה ג'ון יוצא לחפש אחר פרנק ומוצא עצמו בשכונה המזכירה עד גיחוך את שכונת מגוריו שלו, נרמז כי ההתחלה של כולנו זהה וזה אופן ההתמודדות שלנו עם העולם היא המבדילה בינינו. ג'ון האפרורי ופרנק הנחבא, כל אחד מהם מצא ביצירתיות מוצא למצבו הנפשי וכאשר נותנים לזו לספק את החמלה הצנועה שהיא נושאת בתוכה, היא מסוגלת להציע את המרפא החשוב ביותר.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: