מאת: רותם יפעת
יתכן ואני סובל ממצב רפואי יחודי: קלסטרופוביה קולנועית. בעוד שאין לי בעיה במציאות להיות בחלל סגור זמן רב (בהינתן זה שיש לי גישה לאינטרנט כמובן), קשה לי מאד עם סרטים שרוב ההתרחשות שלהם היא בחלל סגור אחד. זאת גם אולי הסיבה למה אף פעם לא התחברתי לסדרת "הנוסע השמיני". זה לא מנע ממני להעריך את חלקה ובעיקר את הגיבורה הנשית הייחודית שלו, אבל אף אחד מהסרטים בסדרה לא היה מהסרטים האהובים עלי – לא בז'אנר ולא באופן כללי. כשרידלי סקוט חזר לעולם הזה 30 שנה אחרי ההתחלה שלו, לא התרגשתי יותר מדי. ואכן "פרומתיאוס" היה סרט נורא בעיני, עם עלילה לא מעניינת ועם קישור קלוש למקור.
לאור זאת, לא באתי עם הרבה ציפיות להמשך (שהוא גם הקדמה) "הנוסע השמיני: קובננט". מבחינה עלילתית הוא מוצלח יותר מקודמו, אם כי הדמויות האנושיות בו לוקות בחסר. בדומה ל"פרומיתאוס" (וכפי שמד"ב אמור לעשות) הוא מנסה להתעמק בשאלות פילוסופיות אודות משמעות הקיום ולרוב מצליח. הפעם נזנחת שאלת "מי יצר את האדם ולמה?" ומתמקד בשאלת מה הם חיים הראויים לחיות. יש כאן גישה מעניינת לעניין, שמתכתבת עם "שומרי הגלקסיה: חלק 2". לקראת סופו הסרט מעט נמרח ומנסה להבהיל ולהגעיל יותר מאשר ליצור דרמה, אבל הוא יוצר עניין לקראת ההמשך שאמור בסופו של דבר להוביל לעלילת "הנוסע השמיני" המקורי.
למרות שסרטו הקודם של סקוט "להציל את מארק וואטני" היה הצלחה קופתית אדירה וגם זכה לביקורות טובות מאד, הוא רחוק מאד מימי הזוהר שלו. "קובננט" הוא שיפור לעומת "פרומתיאוס". מי יודע, אולי אחרי הסרט הבא, כשיציגו למישהו את כל סרטי "הנוסע השמיני" של סקוט ברצף כרונולוגי של העלילה, הוא יוכל להגיד: "מרשים איך הבמאי הזה התפתח לאורך השנים". בכלל, היה יכול להיות יותר מעניין אם את ההמשכים לסדרת הפריקוולים יביימו הבמאים של ההמשכים המקוריים. אני בטוח שג'יימס קמרון יכול לפנות קצת זמן בין אי העשייה של "אווטר" לבין הודעות הדחייה שלהם.
הסרט נפתח עם הקדמה: רגע ההיווצרות של דיויד (מייקל פסבנדר), האנדרויד שבסוף הסרט הקודם לוקח את ד"ר שו לכוכב הבית של המהנדסים. הפתיחה הזו גם מעוררת כמה מהנושאים בהם יעסוק הסרט וגם מדגישה את העובדה שהוא גיבור הסרט (וכנראה הסדרה הנוכחית). משם אנחנו קופצים ל-2014 לחללית קובננט עם צוות של 13 איש ואלפי מתיישבים הנוסעים ליישב כוכב דמוי כדור הארץ.
בזמן שכולם מוקפאים, וולטר האנדרויד שמתפעל את הספינה (מאותו דגם של דיויד, ולכן פסבנדר מגלם אותו) יחד עם "אימא" – תוכנת המחשב המנהלת את הספינה. פגיעה בספינה מחייבת אותו להעיר את אנשי הצוות שיתקנו את הבעיה. קפטן הספינה (ג'יימס פרנקו שנראה לשנייה אחת בערך) לא מצליח להיחלץ מתא השינה בזמן ומת. אוראם (בילי קרודופ), אדם דתי וחסר ביטחון מתמנה לקפטן במקומו.
לפני שהם חוזרים לתאי השינה הם קולטים אות מצוקה מכוכב קרוב שמסקירה שטחית מתגלה כבעל נתונים שיאפשרו חיים אנושיים. למרות התנגדות אישתו של דניאלס (קת'רין ווטרסטון) הם יורדים לחקור את השטח. חלק מאנשי הצוות חוטפים זיהום שגורם ליצורים המזכירים את הזינומורף המוכרים לנו מהסרטים הקודמים. בעזרתו של דיויד שנמצא על הכוכב הם תופסים מחסה ומחכים לעזרה מהצוות שנשאר בספינה.
לפני שסרט מתפקד כמסה פילוסופית עליו קודם להיות סרט טוב ומעניין. הבעיה הכי גדולה בסרט היא שברגע שמתחילים להעמיק במניעים למה שקורה, אז העלילה נהיית שטוחה ונמתחת כמסטיק והסרט הופך לסרט אימה עם רקע של מד"ב. כשיש יותר עומק מעלילה – זה מתיש. לכך יש להוסיף את העובדה שהדמויות הכי מורכבות בסרט הם האנדרואידים.
לעומת וולטר ודיויד שמנסים להבין את המהות שלהם, הדמויות האנושיות הן פשוט שם. דניאלס היא דמות מאד לא מורכבת – וקשה להבין ממנה כלום. אוראם מנגד הוא דמות מאד שטחית שעם ההכרות הראשונית איתה – היא יורקת את כל מה שיש לדעת עליה. שאר הדמויות הן פצצות זמן מהלכות ואנחנו רק מחכים שהם ימותו בדרך אכזרית.
בעיה נוספת עם הדמויות היא שהן לא הכי חכמות, ופועלות מרגש (שזה אנושי) אבל עם אפס מחשבה מאחוריה. זה דבר אחד לרדת לכוכב שאתה לא מכיר ולחקור אותו אבל זה דבר שני לעשות את הדברים שחלקם עושים.
אחרי שדי הביך את עצמו עם "אמונת המתנקש" ו"אקס מן: אפוקוליפסה", פסבנדר חוזר להיות מעניין. למרות שגם זו לא יצירת מופת, נראה שהוא נהנה להתעסק עם המורכבות והאתגר של גילום שני אנדרואידים. ווטרסטון נכנסת לנעליים הגדולות של סיגורני וויבר, אבל התפקיד שלה הוא לא מרכז הסרט – כך שאין לה הרבה אפשרויות להבריק. קרודופ עושה עבודה לא רעה עם הדמות הנוראיות שנתנו לו, אבל יש גבול לכמה משחק יכול להציל כתיבה. מקברייד מפתיע לטובה, אולי בגלל שאני רגיל לראות אותו בקומדיות לרוב, והוא מצליח לגלם את הטייס הסטריאוטיפי באופן מדויק שמשרת את הסרט.
אלא אם הסרט ייכשל בקופות, אז בתחילת 2018 הצילומים להמשך אמורים להתחיל. אותי אישית פחות מעניין להבין איך עושים את החיבור המדויק בין השניים, כי הסרט המקורי וההמשך היו יכולים להתקיים גם בלי החיבור לסדרה המקורית. מה שכן מעניין לראות זה איך הדמות של דיויד תמשיך להתפתח. נכון, הוא לא ריפלי אלא גבר לבן, אבל אני משער שהיותו רובוט נותן לו "אחרות" מסויימת שהיא שווה משהו בימינו.
פורסם באתר אידיבי CC
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: