מאת: רותם יפעת
כל כמה שנים, לאחר הצלחה של סדרה או סרט, הוליווד מצליחה להשפיע על שוק התעסוקה העולמי. הדבר קרה בשנות השמונים בעקבות "פרקליטי אל.איי", בשנות התשעים זה היה "אי.אר" שהעלה את קרנם של הרופאים ובשנות האלפיים השתייה והסיגריות של "מד-מן" דחפו רבים לעולם הפרסום. ייתכן ובעשור הנוכחי תהיה עלייה בלימודי כימיה, אבל עוד מוקדם לדעת.
לנוכח התופעה הזו, אני כבר טוען עשרים שנה שגם התסריטאי הכי מוכשר בעולם לא יצליח לגרום לאנשים לבחור במקצוע ראיית החשבון – זה מקצוע יבש מדי כדי להפוך אותו לקולנועי. והנה, אחרי שנים של המתנה, נדמה שהגיע הסרט שיוכל לגרום לקפיצה בהרשמה ללימודי ראיית החשבון. עם שם פשוט ויבש כמו המקצוע של הגיבור, "רואה החשבון" הוא הפתעה אדירה: סרט אקשן ישיר ופשוט, אבל עם מורכבות ומעט עומק. והכי חשוב, זה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי לאחרונה.
אחד הגורמים להפתעה היא זהות הבמאי והתסריטאי. הבמאי גווין אוקונור אינו בעל עבר משמעותי והסרטים שעשה עד כה ("לוחם") לא רק שלא השאירו חותם אצלי אלא כמעט ונעלמו מהזיכרון. אוקונור מגיש את האקשן כמו שאקשן צריך להיות אבל יותר מכך, הוא יוצר רגעים קומיים נפלאים, לא בגלל דיאלוג שנון אלא דווקא בגלל מבטים ומחוות של השחקנים.
התסריט של ביל דובקה הוא בסך הכל השני אותו הוא כתב, ופרט לחיבה לסרטים של בעלי מקצוע אין בין "השופט" ל"רואה החשבון" קשה למצוא קשר עדות בין הסרט הקודם שלו לנוכחי.
דבר נוסף שהפתיע אותי היינו המורכבות של העלילה. מהטריילר חשבתי לתומי שזהו סרט אקשן אייטיזי עם גיבור לא צפוי: רואה חשבון שהוא אוטיסט בתפקוד גבוה שמלבין כספים לפושעים הגדולים ביותר בעולם (כולל ישראלים!). ולכך צירפו טוויסט רומנטי (הכרחי). הציפייה הייתה לסרט מאד לינארי וברור: אחד הלקוחות "הכבדים" שלו לא מרוצים מהעבודה שלו והוא נאלץ לברוח יחד עם הבחורה שהוא אוהב שמגלה את האמת אודותיו.
במציאות הסרט מורכב הרבה יותר וכולל מספר רבדים וקווי עלילה: כריסטיאן וולף (בן אפלק) הוא אוטיסט בתפקוד גבוה, דבר המתבטא בכך שהוא אינו יוצר קשרים משמעותיים עם אחרים, אומר את מה שהוא חושב וברגע שהוא מתחיל משימה הוא לא ינוח עד שיסיים אותה. אביו, איש צבא סירב לקחת אותו לטיפול דבר שגרם לכך שאימו עזבה אותו ואת אחיו כשהיו קטנים. השניים עברו עם האב בין בסיסים ברחבי העולם ועברו אימונים שיכינו אותם לחיים האמיתיים בהם אנשים מפחדים מהמוזרויות שלך ועליך להיות הזאב ולא הכבש.
בבגרותו הוא מנהל משרד ראיית חשבון קטן במרכז מסחרי מחוץ לשיקאגו. הוא מתבודד, אינו יוצר קשר עם אחרים ובזמנו הפנוי הוא מתאמן בירי בכלי נשק כבדים וסידור ספרי החשבונות של הפושעים הגדולים בעולם. הוא חי בצניעות ואוגר את רוב הונו בקרונוע ומוכן לשינוי זהות בהתאם למה שאומרת המפעילה שלו (שאנו רק שומעים את הקול שלה).
העניינים מסתבכים דווקא כשהוא נשכר לעבודה "רגילה" על ידי חברת רובוטיקה שבראשה עומד יזם מחונן שרק רוצה לעזור לעולם (ג'ון לית'גו). הוא נקרא לייעוץ בעקבות גילוי באי סדרים שמצאה דנה, רואת חשבון צעירה בחברה (אנה קנדריק). אבל כשהוא חושף את מקור הגניבה, הוא מוצא את עצמו נרדף על ידי חבורת מתנקשים בהנהגתו של ברקסטון (ג'ון ברנטל).
חרף המלצתה של המפעילה שלו הוא מחליט לחרוג ממנהגו ועוזר לדנה – האדם הראשון איתו הוא מצליח ליצור קשר ממשי – תוך סיכון כל מה שיש לו. אם כי לא ברור האם הוא עושה את זה למענה או כי מטבעו הוא לא יכול שלא לסיים משימה. על כך יש להוסיף שני סוכנים ממשלתיים שמנסים לתפוס אותו (ג'יי.קיי. סימונס וסינת'יה אדאי-רובינסון).
לא ברור אם זו הייתה כוונת היוצרים, אבל יש תחושה שהסרט מתאים את עצמו לאופי הגיבור שלו. ואם ג'ייסון בורן הוא דמות תזיתית ומעט פזיזה ומבנה הסרט והצילום של סרטי הסדרה הם גם כאלה, אז במקרה של "רואה החשבון" הכול ישיר, ברור, ברוטלי והולך עם זה עד הסוף בלי ניסיון להתחכמויות.
לגבי הנקודה האחרונה זה אינו מדויק, וברגע מסוים בסרט – הסרט מתפזר ומאבד מיקוד. זה השלב בו מנסים לחבר בין העלילה של רואה החשבון לבין זו של סוכני הממשל. לא רק שלא הצלחתי להבין את כל הסיפור שם, אלא שממה שהצלחתי להבין לא ממש נשמע לי הגיוני והופך את כל המרדף של אנשי החוק אחריו למיותר. עד אותה נקודה היה ברור שהם שם כדי לספק לנו רקע ולהבין מי הוא רואה החשבון, אבל באותו רגע הסרט קפץ את הכריש אבל כן הצליח לנחות חזרה. לדעתי היה ניתן לפתור זאת בצורה אחרת וחבל, כי סיפור על רואה חשבון על הספקטרום האוטיסטי שסוטה מדרכו כדי לעזור לאדם אחד שהתחבר אליו – הוא סיפור חזק בפני עצמו.
אבל בכל הנוגע לאלימות ולהומור הסרט הוא אחד המוצלחים: קטעי אקשן מאד ראליסטיים (אולי חוץ מחוסר הפגיעות של הגיבור – אבל אם גיבור ייפגע כל הזמן, לא יהיה סרט) וברורים – לא דבר של מה בכך בימינו. בזמן שזוהי דרישת הסף לסרט אקשן, אז ההומור שלו הוא כבר לא צפוי. ההומור אינו מבוסס על שנינויות או סלפסטיק אלא דווקא על תגובות של אנשים. אנה קנדריק כמובן אלופה בזה, אבל בן אפלק פשוט מדהים כאן. התפקיד הקומי הכי טוב שלו מאז "ג'יי ובוב השקט מכים שנית". המתח הרומנטי בין השניים ורגעי ההומור שנוצרים בגלל האופי שלו יוצרים את הזוג הקומי רומנטי המוצלח ביותר שראיתי בקולנוע מזה זמן.
אפלק לוקח כאן את האפלקיות לשיאה: גם ככה רוב התפקידים שלו הם של גברים אטומים/נכים רגשית. כאן זה נוכח בקיצוניות – וזה מענג. זהו באטמן על ספידים. ברנטל גם כן מצוין, בתפקיד של רוצח שכיר עדין שמעדיף לפתור דברים בצורה הכי פחות אלימה (לפחות במובן הפיזי). אנה קנדריק מעט אנמית, אולי זה התפקיד ואולי זה האתגר של להיות מושא לא ברור של אדם לא תקשורתי, אבל היא לא מצליחה להיות משהו מעבר לאנה קנדריק. הדמות של סימונס לא ברורה, וכתוצאה מכך תצוגת המשחק שלו מאד סתמית. אדאי-רובינסון מצליחה לבנות יפה מאד את הדמות שלה, למרות שכאמור היא לא באמת תורמת לסרט.
בדומה לגיבור שלו, גם הסרט מעט חריג בנוף הקולנועי: שובר קופות שאינו מבוסס על ספר/סרט/סיפור אמיתי/הצגה/משחק ועוד שומר על דיוק מקצועי. הסרט הזכיר לי למה אני אוהב סרטי אקשן: האלימות, המרדפים והפיצוצים זה נחמד, אבל אלא הלחם והחמאה. מה שצריך זה מעט הומור וקלילות מסביב לזה. אם על הדרך הוא ישפיע על היחס לאוטיסטים או על ההרשמה ללימודי ראיית חשבון – מה רע. עכשיו רק נותר לקוות שיבוא הסרט שיעלה את קרנם של מדעי הרוח, נדמה שרוברט לנגדון עוד לא הצליח בזה.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: