מאת: רותם יפעת
בדרך כלל, סרטי אסונות מציגים את היריבות בין האדם ואיתני הטבע. אבל בניגוד לנבלים אליהם אנחנו רגילים, הטבע הוא יריב משונה: נטול מניע וכזה שלא ניתן לכופף או לשכנע אותן לחדול ממעשיו – המאבק מולו הוא הישרדות נטו. גם אם יש מעורבות אנושית שהובילה לאסון, זה בדרך כלל בגלל אי מניעתו או העדר הגנה מספקת – תום לב או חמדנות סמויה. ב"אסון בלב ים" המקור לאסון ברור, וכביכול גם מי האחראי האמיתי להתפוצצות של הספינה שהובילה לאסון האקולוגי החמור ביותר בארה"ב: מנהלי חברת הנפט שהפעילה אותה. מצד אחד זה הופך את הסרט ליותר מעניין ומורכב, מצד שני הוא כושל בלפתח את המורכבות הזו עד הסוף.
הבמאי פיטר ברג חוזר לטריטוריה הדומה לזו שביים ב"באטלשיפ". הפעם במקום להיות מבוסס על גימיק אבסורדי (סרט המבוסס על משחק לוח), הוא הלך על משהו בטוח יותר: סרט המבוסס על מקרה אמיתי. הרבה פעמים ההישענות על סיפור אמיתי מגביל סרט: בניסיון להיות דומים למציאות, התוצאה היא מאד פושרת. במקרה הזה נדמה שהצליחו לחמוק מכך והאקשן בסרט הוא מן המוצלחים שנראו לאחרונה ומצטרף לסיפור הנבנה באופן מאד ברור ומדויק.
המקום היחיד בו מורגש הקשר לאירועים שהתרחשו באמת זה ביצירת דמות הגיבור שמרגיש מאד מלאכותי. אני לא הצלחתי להבין עד כמה מייק וויליאמס (מרק וולברג) האמתי באמת הציל אחרים כפי שמתואר בסרט ועד כמה נטלו חופש אמנותי כדי לתאר אותו. אבל בסרט הפוקוס עליו לא מספיק. אולי היה עדיף לנסות בלי גיבור בכלל. סרט אסונות בסגנון ריאליסטי.
וויליאמס הוא המהנדס הראשי של "דיפווטר הוריזון", אסדת קידוח שמטרתה לחקור בארות נפט בקרקעית האוקיינוס ולהכין אותם לקראת הצוותים שישאבו את הנפט. את הספינה מנהל מר ג'ימי (קורט ראסל) שנאלץ להתמודד עם לחצים מצד דונלד ורדין (ג'ון מלקוביץ') מנהל מ-"בי-פי", חברת הנפט בעלת זכויות הקידוח. הלחץ הזה מוביל להתפוצצות על האסדה וכתוצאה מכך נהרגים 11 אנשים והשאר בורחים בספינות הצלה.
העובדה שוויליאמס גיבור באה לידי ביטוי לא רק בכך שהנוכחות שלו על הספינה והפעולות שלו בולטות מעל אחרים. אלא גם מפני שהסרט נפתח בהצצה לחיים שלו כשהוא לא בים. לכך מתווסף קפיצה למשפחה שלו בזמן המשבר והאופן בו היא חווה את רגעי חוסר הוודאות. שאר הדמויות הן פשוט אנשי ים שנמצאים שם ועובדים עבור התאגיד הגדול. הבידול הזה בינו לבינם פוגמת בשלמות של הסרט ואולי היה עדיף להפוך את כולם לעוברי אורח, אם כי אני חושב שבקולנוע המבוסס על כוכבי קולנוע זה לא היה עובר חלק.
וולברג ממשיך לעשות את אחת משתי הדמויות שהוא רגיל לעשות, וזה עובד לו היטב. זה גם עומד בניגוד גמור לדמות של מלקוביץ שמייצג סגנון של טוטאליות (אך לעיתים גם מגוחכת) במשחק. לא ברור האם הדמות שלו באמת חשה צער על מעשיה או לא, וזהו מקרה בו אני חושב שהמשחק של מלקוביץ' הוא הגורם לכך. קורט ראסל וגם וקייט האדסון (כאישתו של וויליאמס) נמצאים איפשהו באמצע עם דמויות לא פומפוזיות מדי ולא הרואיות מדי וגם כאלו שלא רואים יותר מדי מהן.
מעצם מעמדו ההיסטורי, הסרט מנסה להיות משמעותי ולהשאיר חותם. הדבר בא לידי ביטוי בכותרות הסיום עם הצגת תמונות של הנספים ולא השחקנים. אם זה היה המהלך היחיד שמטרתו לדבר אל הלב האמריקאי הייתי מקבל זאת בתור מחווה אנושית יפה. אבל כשלכך מתווסף במהלך הסרט דגל ארה"ב המתנוסס אל מול הלהבות – הציניקן שבי לא יכול שלא לגחך קלות.
מתבקש להשוות את הסרט ל"סאלי", החדש של קלינט איסטווד שרץ כעת על המסכים שגם מתאר כמעט אסון שהתרחש בעת האחרונה. גם שם ניסו לדחוף אירוע שהתרחש במשך זמן קצר לתוך סרט ארוך ולעטוף אותו בחיי הגיבור מחד ולהציג את אנשי התאגיד כרעים מנגד. בין השניים אין ספק ש"אסון בלב ים" עושה ניסיון מעניין יותר לאתגר את הז'אנרים בהם הוא פועל: סרטי אסונות וסיפורים המבוססים על מקרה אמתי (למרות שהוא לא באמת "ז'אנר"). אני לא אתנגד לראות סרטים שהולכים עד הסוף עם הכיוון שהוא הולך – יכול להיות שינוי מרענן.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
 - ביקורת סרט){kind=link}
0 comentários: