מאת: רותם יפעת
בתור ילד ובהמשך גם בתור מתבגר לא נמשכתי יותר מדי לסרטי אימה. חיבבתי את סדרת "סיוט ברחוב אלם" אבל בעיקר בגלל שפרדי קרוגר הוא דמות קומית אדירה – רק חשבו עליו ב"סיינפלד". אני חושב שהסיבה לכך הייתה שלא היה שם משהו מעבר להפחדות וגועל ויזואלי. ככל שהתבגרתי הבנתי שבניגוד לסרטי אקשן או מד"ב – העובדה שזה לא אמיתי הפריעה לי. הפער בין המציאות לעולם המדומיין שהקולנוע יכול להציע פעל כנגד הסרטים. מנגד סרטי אימה בהם הרוע הוא אנושי כמו "דרך קלוברפילד 10" או "הביקור" הם בעלי הציון הגבוהים ביותר שחילקתי באתר זה. כי ברגע שזה שהגורם המאיים הוא אמיתי גם ההתמודדות איתו אמיתית ומורכבת. "לא לנשום" פועל על אותו עקרון ומזכיר את "דרך קלוברפילד 10": צעירים שמנסים להיחלץ מביתו של אדם מבוגר יותר שהכוונות שלו לא ברורות. אבל ב"לא לנשום" יש רק גורמים אנושיים והמורכבות האנושית שלהם היא מה שהופכת את הסרט למעניין כל כך.
נקודת דמיון נוספת בין השניים היא הבוסריות של הבמאי: במקרה הזה זהו סרטו השני של פדה אלוורז, שלפני כן ביים את הרימייק "מוות רצחני" (Evil Dead). היעדר הניסיון מורגש לפרקים, אבל ללא ספק הוא יודע מה הוא עושה. נכון שהתסריט (שלכתיבתו הוא היה שותף) אינו מושלם. ברם החורים בו לא עצומים, ויותר מכך, הם באים לשרת אמירה קוהרנטית ועלילה הגיונית. אלוורז מפגין וירטואוזיות ומקוריות ויזואלית, שגם אם לעיתים היא מגושמת, תמיד היא נסלחת משום שאינה הורסת.
בשונה מהצעירים ב"דרך קלוברפילד 10", חבורת הצעירים ב"לא לנשום" הגיעו לבית בו הם תקועים בכוונה – במטרה לשדוד אותו. רוקי (ג'יין לוי) היא צעירה שפורצת לבתים על מנת לצבור כסף ולברוח עם אחותה הצעירה לקליפורניה. איתה בחבורה נמצאים בן זוגה, מאני (כסף), ואלכס (דילן מינט), ידידה הטוב שגם מאוהב בה ויעשה למענה הכול – גם אם זה לפעול כנגד המצפון שלו.
ואכן המצפון שלו מציק לו לגבי אחד הבתים אליו הם חושבים לפרוץ: ביתו של חייל לשעבר (סטיבן לאנג) שאיבד את הראייה במלחמת המפרץ ולאחר מכן את הבת שלו בתאונת דרכים ומאז מסתגר בביתו. המשימה פשוטה אף יותר שכן הרחוב שבו הוא גר נטוש וזנוח – כפי שקורה במציאות בדטריוט בה הסרט מתרחש. חרף פשטותה של התוכנית למראית עין, הדברים מסתבכים מפני שנורמן לא מוכן להיות הקורבן. מהנרדף הוא הופך לרודף והחבורה מנסה למצוא דרך מילוט מהבית, עם השלל.
אלוורז והצוות מתמודדים היטב עם האתגרים שלוקיישן אחד מעלה. כל אמצעי קולנועי עוזר לבנות מתח שמחזיק את הצופה צמוד לצופה במשך כמעט תשעים דקות: צילום סגור שמדגיש את הפנים, שימוש בתאורה כאלמנט מרכזי בבניית העולם, הגברת צלילים בדומה לאופן בו עיוור שומע ועוד. זוהי אינה טכניקה צורנית שמטרתה להדגים את היכולות של היוצרים ולהבהיל ולהגעיל אותנו. יש בנייה של עולם וסיפור עם עומק שמספק סיבות לכל התלאות והסבל שאנחנו רואים.
כמעט לכל הדמויות יש מניע וברור לנו (בשלב כזה או אחר) למה הם עושים את מה שהם עושים. זה לא "המופקרת המינית מתה ראשונה" שמוכר מסרטי סלאשרים מפעם. השאלות המוסריות שהסרט מעלה מטופלות בצורה מורכבת הרבה יותר ממה שהפיד שלי בפייסבוק מסוגל. הגיבורים בסך הכול מחפשים מוצא לחייהם המחורבנים. ניתן רק לשער שהם הגיעו לאן שהגיעו בגלל ההתפוררות האיטית שחווה העיר דטריוט בשנים האחרונות בעקבות קריסת תעשיית הרכב המקומית. ומולם יש "רע" שהוא אדם מוכה גורל שעבר טראומה על גבי טראומה ועתה נאלץ להתמודד עם פורצים המנסים לגנוב את כספו.
בגלל שהסרט מתרחש לאורך לילה אחד, אין כאן מסע שהגיבורה עוברת. במקום זאת יש לה משימה ברורה – להציל את אחותה – והיא תשלים אותה בכל מחיר. זה מעוור אותה לסבל של אחרים, ו"מאפשר" לה לקבל החלטות מה נכון ולא נכון עבורם. אנחנו לא רואים אותה מתמודדת עם ההשלכות של המעשים שלה וזה הגיוני, כי היא פועלת מאינסטינקט ודרוש זמן לעבד דברים. אם חלילה ירצו לעשות המשך לסרט, זה יהיה להתמקד באופן ההתמודדות שלה עם המתרחש בסרט ולא עוד מאותו הדבר. אבל במקום זה אולי פשוט עדיף לתת לכל העוסקים במלאכה יותר כסף לעשות סרט יותר גדול. לעניות דעתי זה יהיה מעניין.
אני די בטוח שיש מי שבהוליווד חושב על המשך (או לפחות לתת עוד פרוייקטים לאלוורז) וזאת לאור ההצלחה הקופתית של הסרט שעלות הפקתו הייתה פחות מ-10 מליון דולר וכבר הרוויח פי שש מזה. כמובן שחלק מההצלחה קשורה לעובדה שהוא עלה למסכים באיור הדמדומים של העונה הקולנועית: בין סוף סרטי הקיץ (אם כי בנובמבר הם חוזרים) לתחילת סרטי האוסקר (הידוע גם כתוקפת הביופיק). לא שזה מבטיח הצלחה, אבל תכנון טוב ומזל זה חלק גדול ממה שצריך בחיים – יעידו על כך גיבורי הסרט.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: