מאת: רותם יפעת
בדומה להרבה מושגים בימינו כגון 'נטרול', גם 'סיקוול' נהיה מאד גמיש. וכך הקשר בין "קלוברפילד" של מאט ריבס מ-2008 ל"דרך קלוברפילד 10" שעולה השבוע הוא בעיקר בשם הרחוב בו מתרחש הסרט הנוכחי. כל קשר אחר הוא באחריות הצופה. יותר משהוא סרט המשך, הסרט משתייך לעולם המורחב של קלוברפילד. שזה למעשה אומר שהם תחת אותה מטריית הפצה ושיווק של מותחני אימה דלי תקציב (25 מליון דולר לראשון ו-5 לנוכחי) עם גימיק באופן הסיפור (נכון לעכשיו. יש מצב שעם הסרט הבא התיאור של "הסדרה" ישתנה). בעוד הסרט הראשון הורכב מחומר מצולם (Found Footage), סרט שכולו מוצג דרך חומרים שקלטו אנשים בגוף ראשון, הסרט הנוכחי הוא הרבה יותר סטנדרטי במובן הזה. הייחוד שלו הוא שכמעט כולו מתרחש באותו חלל וכולל שלוש דמויות בלבד.
גיבורת הסרט היא מישל (מרי אליזבת' ווינסטד), שמסיבה לא ידועה לצופים עוזבת את ארוסה ומתרחקת מהעיר. בעקבות תאונת דרכים היא מוצאת את עצמה כבולה למיטה במקלט אטומי של האוורד (ג'ון גודמן). הוא מספר לה שהם הניצולים היחידים לאחר התקפה – ממקור לא ידוע – ולא ניתן לצאת החוצה כי האוויר מזוהם. מצטרף אליהם אמט (ג'ון האוורד גלאגר ג'וניור) שעזר להאוורד לבנות את המקלט. למרות שתחילה היא מטילה ספק בשפיות של האוורד ועד כמה יש אמת בדבריו, לאט לאט היא משתכנעת שאכן הייתה מתקפה. אבל למרות זאת היא מעדיפה את הסכנה בחוץ מאשר היחס של האוורד ומחפשת דרכים החוצה.
השימוש שעושה במאי הסרט דן טרכטנברג (שזו לו עבודת הבימוי הראשונה) במרחב הקטן והצוות המצומצם הוא מדויק. המתח שנוצר בין השלושה בתוך החלל הסגור בשילוב עם חוסר הידיעה שלנו ושל הגיבורה של מה נכון ומה לא – מחזיקים אותנו לכל אורכו של הסרט. חוסר הנסיון של טרכטנברג אינו מורגש, והעבודה שלו עם השחקנים מצויינת. ווינסטד נעה כל הזמן בין דמות הנערה חסרת האונים לבין הגיבורה שלוקחת אחריות על חיה ולא מוותרת למרות הקשיים והייאוש. מנגד, גודמן נע בין דמות אבהית שבאמת דואגת ומאמינה שהעולם קרב לסופו לבין אדם אחוז אובססיה שהכל חייב להעשות בדרכו. דמותו של גאלגר פחות מורכבת, אבל הוא משתלב היטב בדנימקיה הקבוצתית.
מאחר ולא הרבה קורה במקלט, הכוח המניע של הסרט הוא במתח בין השלושה והמצב הבלתי אפשרי בו הוא נמצאים. זהו המאפיין הסגנוני של הסרט שנמשך כמעט לכל אורכו, אך מציבה בעיה של איך לסגור אותו. הפתרון אותו הוא מציג מעט פוגם באווירה הכללית של הסרט. אישית הייתי שמח לראות סוף ללא סוף, אבל אם בוחרים על סוף 'סטנדרטי', הבחירה שנעשתה היא סבירה בהחלט.
ההצלחה הקופתית של הסרט אינה אומרת הרבה על העתיד לבוא בהקשר של "המותג" קלוברפילד. בניגוד למותגים או עולמות קולנועיים אחרים, קלוברפילד מזכיר לי יותר את מותג הבית של רשתות צרכנות. לוקחים שם גנרי ומדביקים לכל מוצר. מה מונע מאולפני פאראמונט וחברת "באד רובוט" של ג'יי.ג'יי אברמס לשנות את שם הסרט הבא שלהם מ"החלקיק האלוהי" ל"תחנת קלוברפילד"? אולי אשלח להם את הרעיון שלי ל-קומדיה רומנטית ונשווק אותו כחלק מהעולם של קלוברפילד.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: