מאת: אופיר איל
חסרות בארץ קומדיות המתעסקות במקומי. לא סתם נחרטו בזיכרון סרטים כמו "הלהקה" או "מבצע סבתא". הקהל נהנה מסרטים שרוצחים בעברית פרות קדושות; מהשימוש בעגה מקומית על מנת להגחיך מציאות ישראלית מוכרת ולרוב רצינית מדי. זו בדיוק הסיבה לציפייה העצומה המלווה את הקומדיה השחורה החדשה של טליה לביא- "אפס ביחסי אנוש".
את סרטה ממקדת לביא ברצינות המטופשת והפאתוס השחוק המלווים כבר עשרות שנים את בנות ישראל, אלה המעבירות את זמנן במטלות מגוחכות תחת אמתלה צבאית הירואית. מבחינה זו, זהו סרט נהדר שרק חיכה להיוולד. עם זאת, ב"אפס ביחסי אנוש" ביקשה לביא לספק יותר מאשר רגעים קומיים וכך יש בו סצינות לא מעטות המניחות בצד את הקומדיה אך לא בהצלחה. הסרט נע בין רגעים קומיים מתוקים, מוצלחים רובם, לבין רגעי דרמה חלשים הרבה יותר ולא אחידים. המזל ובעצם גם הבעיה הם, שבשם הצחוקים הקהל מתייחס אל אלה בסלחנות וכך נתפס הסרט בעיקר כקומדיה עממית כיפית על אף שברור שכשנוצר, הוא יועד להיות יצירה חכמה ומורכבת מזה.
כאמור טליה לביא היא תסריטאית ובמאית הסרט ועד כה היא זכתה להצלחה נהדרת ומעוררת הערכה סביבו. השילוב בין עיסוק בצה"ל האקזוטי לבין הדגש הנשי הנלווה לסרט, שגם עוסק בחכמה בנשים וגם נוצר על ידי אישה, זכה בלב השופטים בפסטיבל טרייבקה 2014 והכריע את החלטתם להעניק לו את פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר. בנוסף זכתה לביא עצמה בפרס נורה אפרון המכובד, החוגג ומקדש יצירתיות נשית.
ללביא אכן מגיע קרדיט גדול, לא רק מפני ש"אפס ביחסי אנוש" שם במרכזו נקודות חכמות בתרבות הישראלית הזועקות להתייחסות, אלא גם מפני שהוא מצליח לעשות זאת באופן רענן ומדויק. תחת ידיה של לביא, פקידות צה"ל מקבלות אישיות ואינטליגנציה שבניגוד לעבר, משייכים את הגיחוך שבשגרת יומן למסגרת הבירוקרטית והמדומיינת אליה הן מחוייבות. נקודת מבט זו, כמו גם האפיון הנהדר שהיא בונה לדמויות השונות, בהחלט מצדיק את תשומת הלב הנרחבת שהסרט קיבל ובוודאי עוד יקבל. עם זאת, קשה להתעלם מכך כי כיוצרת חכמה, נראה כי לביא ביקשה לספק בסרטה אמירה עלילתית מורכבת יותר מזו המתקבלת ובכך יש החמצה.
העלילה מגוללת את סיפורן של פקידות משרד שלישות בדרום הארץ, ומתמקדת בעיקר בזהר (דאנה איבגי, "כלת הים", "אור"), מש"קית דואר חכמה וקודרת ודפי (נלי תגר, "עספור", שקיבלה דמות נהדרת אך נותנת את המשחק החלש ביותר בסרט), משק"ית נייר וגריסה. בעוד זהר שואפת לאבד את בתוליה ודפי חולמת לעבור לקריה, רמה הקצינה שלהן (שני קליין), מייחלת לקידום צבאי ואירנה הקשוחה (תמרה קליינגטון), עוברת התמוטטות עצבים. עד שכל החלומות יתגשמו, מעבירות הבנות את זמנן במטלות בטלות, במעקב אחר ציוד משרדי ובעיקר בשבירת שיאים במשחק 'שולה המוקשים'.
הסרט מחולק לשלושה פרקים וכבר בשמם מביעה לביא עמדה כלפי ההתייחסות הצה"לית לנשים: שם כל פרק הוא תיאור של תפקיד צבאי, מנוסח בגוף שלישי נקבה- התייחסות מרוחקת ונעדרת. לביא לא נותרת חייבת ובניגוד לכותרת הגנרית, היא ממלאה כל חלק בדמויות נשיות התופסות את המסך במלוא העוצמה והן מורכבות ומעניינות לאורך כל הדרך. בנקודה זו לביא משכילה לעשות ואינה מתמכרת להוכחת המערכת באמצעות פאתוס צדקני ויצירת דמויות נשיות, שאופיין המוצלח הוא כהטפת מוסר. לביא בוחרת בדרך חכמה ביותר ומתמידה לשלב בכל אחת מהגיבורות שלה גם מסר מצחיק וחותך על הישראליות ובעיקר על הפרה הקדושה והמסורבלת שהיא צבא ההגנה לישראל. באופן זה לביא מצליחה להעביר ביקורת אך גם להשאיר את הצופה בצד שלה על ידי יצירת דמויות רכות, אנושיות ובעיקר מצחיקות באופן מוכר.
עוד נקודת חוזק יפה של הסרט היא שלמעשה אין בו גיבורה אחת אלא ההתרחשות מתחלקת ונפרשת בין כל הבנות המאכלסות את המשרד. דמותה של אירנה היא דוגמה טובה לכך כאשר באמצעות המשבר הנפשי הפוקד אותה היא מצליחה לרכז סביבה טוויסט בעלילה מבלי לתפוס נפח של דמות מרכזית. באופן זה מראה לביא יכולת מצויינת לנייד את הדמויות שלה ולהיעזר בהן לא רק על מנת ליצור ענין אלא גם על מנת לקדם זו את זו באופן חכם. גם צמד החיילות המזמרות מספקות דוגמא טובה לכישרון של לביא כאשר היא ממקמת את השתיים יחסית במקום שולי אך הן עדיין מצליחות לעניין, לעורר אמפתיה וכן להציג תמצית כל כך מצחיקה וסטריאוטיפית של מה שנתפס כ"נשי" ו"צה"לי" כאחד.
לצד אלה, כאמור, יש בסרט חוסר יציבות בין הרגעים הקומיים לדרמטיים, כאשר בעוד הראשונים מוצלחים ברובם, הכתיבה הדרמטית אינה עמוקה מספיק ובנוסף אין לכידות מספקת בינה לבין הפן הקומי. באופן זה, קל יותר לחוות את הדמויות כמצחיקות וקלילות מאשר לראות אותן באופן מלא ומורכב יותר. מאמירה זו יש להוציא את דאנה איבגי שעל אף העובדה כי הסרט אינו שם במוקד העלילה דמות מרכזית אחת, בכל זאת, איבגי מצליחה לגנוב פוקוס כמעט מכל סצינה בה היא מופיעה. תחת הדמות הקומית הקודרת, כישורי המשחק שלה מוצאים את הבמה האופטימלית והיא מגישה דמות כל כך טובה עד כי היא הופכת למרכז הכובד האיכותי של הסרט. אך זו היא רק איבגי והכישרון שהיא מביאה עמה. חברותיה למשרד אינן זוכות לפוקוס דומה מאחר והסרט אינו מצליח להעניק להן אותו. ניתן לפתח אליהן אהדה וחיבה אך הם אינן מצליחות לחצות את גבולות הסטריאוטיפ הקומי- החכם והמוצלח, אך עדיין סטריאוטיפי.
האיכות השונה של המרכיב הקומי מזה של הדרמטי מקבל את הביטוי הכי משמעותי בחלק האחרון של הסרט. חלק זה הוא החלש ביותר וקשה להבין כיצד לעכל את הסצינות שבו. מה שוודאי היה יכול להיות הזדמנות לשדרוג העלילה לבעלת מורכבות גדולה יותר מסך הדיאלוגים המשעשעים, הופך ללא ברור ובאין מורה דרך אחר, הוא ממשיך להפיק מהקהל גיחוכים על אף שהסצינות המופיעות בו לא ממש מזמינות אותם. בחלק זה מורגש המחיר הכבד שמשלם הסרט, הן על רגעי הבימוי הלא טובים (כגון הסצינה בה פולשת רוח רפאים למיטתה של אירנה והאופן בו היא מגיבה או הסצינה בה אירנה מצילה את זהר), והן על הרגעים בהם הסצינות הקומיות הפכו לקומיות מתוך אהדה לדמויות ולטקסט ופחות מתוך תזמון קומי מצטיין.
יש פער בולט בין ההברקות הנושכות של לביא (כגון הרגע בו דפי הקצינה לעתיד הוזה על פסגת חלומותיה, הלא הם מגדלי עזריאלי), לבין הסצינות החלשות יותר, כגון זו בו רמה מפספסת את ההזדמנות לתת את נאום התודה שלה בפני מפקד הבסיס. סצינה זו היא דוגמא לסצינה שאינה גרועה אך יש בה חולשת בימוי היוצרת "רגע מת". ככזו, היא ודומותיה, מכריחות את הצופה להיצמד לקומי והפרוע כנותן הטון המרכזי ומקשות על הסרט להציע ברצינות יותר מכך. אז גם אם אין ספק שיש כאן את החומרים ממנו עשוי סרט קאלט ולפנינו מועמד וודאי להקרנות ביום העצמאות, היומרות (המוצדקות) שיש בו להיות יותר מזה, מבטלות למעשה את יכולתו להפוך ל"מבצע סבתא" החדש או להציג את הוורסטיליות המדויקת של "מי מפחד מהזאב הרע".
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: