המופע שהתקיים אתמול (23.12.13) בזאפה בהרצליה, הוכיח פעם נוספת שמאחורי התדמית הכפויה של אליל הפופ עם הבנדנה וגדודי המעריצות, אדם היה ונשאר פרפורמר מעולה עם רפרטואר נדיר.
מאת: עמית מורלי
הגינונים של אדם תמיד היו רחוקים מאלו של כוכב פופ, אבל ההצלחה המטאורית, המעריצות מתחת לבית והתמונות שנמרחו על עמודים שלמים בעיתונים, ממילא לא השאירו לו הרבה ברירות. הוא שיחק את המשחק עד שנמאס לו. אחרי שני אלבומים שמכרו עשרות אלפי עותקים ("סוד" בשנת 1987 ו"מרחוק לרחוק" שנה אחר כך), הוא הרים ידיים ופנה למתי כספי שיפיק את אלבומו השלישי ("חופשי", 1989). כל מריונטת-פופ אחרת הייתה ממשיכה להפעיל את מכונת הלהיטים המשומנת, לחרוך את המצעדים ולסגור חוזים מול חברות אופנה. אבל אדם החליט לשבור את הכלים ולנסות לבצע שינוי בקו האמנותי, וזה עלה לו ביוקר. חמישה אלבומים נוספים שהוציא אדם אחרי "חופשי" (כולל, אגב, אלבום ערטילאי של טקסטים קבליים מולחנים) זכו להתעלמות כמעט מוחלטת.
דווקא לאור הדברים הללו, אפשר לומר שאתמול אירע נס מוזיקלי. קהל מגוון, שגדל על השירים של אדם, הצטופף ב"זאפה" כדי לחזות בפטה-מורגנה המתגבשת לכדי ממשות. רבים מהם הכירו כל חריקה בקלטת, כל שריטה בתקליט, כל אפקט בקלידים וכל צעקה וגרון ניחר. הנס המוזיקלי האמיתי, מעבר למהות המופע עצמו, התגלה ביכולת של אדם ושל הלהקה שעמדה מאחוריו לשמר את האנרגיות, את הסאונד ואת ההגשה, ולהציג עיבודים כל-כך נאמנים למקור. ולא, זו ממש לא מילה גסה. שני התקליטים הראשונים של אדם היו פשוט טובים מדי. כל נגיעה בעיבודים ובסאונד, כל שינוי בחיתוך השירה, היו גורעים מן ההנאה. הטקסטים של אלונה קמחי, הלחנים והעיבודים הפנומנליים של יזהר אשדות, ומעל הכל ההגשה המדויקת של אדם, הפכה אותם ליצירות מופת. לשרשראות מענגות של מוזיקה מצוינת.
מיד לאחר שנדלקו האורות הכחלחלים על הבמה, עלו הנגנים לבצע את הפתיח היפהפה של "ימים ברקיע", השיר שסוגר את "סוד". כשהופעה כזו, אוצר בלום של שירים שנגנזו כל כך הרבה שנים, נפתחת בשיר המורכב ביותר ברפרטואר של הערב, האיכות צפה וקוברת תחתיה את התדמית. כשהשירים המשיכו לזרום, כמו מתוך שרוול קסמים, הובהר מעל לכל ספק שאדם יודע בדיוק באיזה חומרים משובחים הוא מחזיק ובאיזה מינון כדאי לו לשחרר אותם לקהל. להיטים חורכים ("היא רוקדת לבדה", הכרזת מלחמה", "מצטער", "תמונות") התערבו בבלדות יפהפיות ("אל תשכח" המקסים, "מרחוק לרחוק", ו"שבוי של הגוף" המטלטל). והקהל התמסר עד הסוף, אחרי שנים ארוכות של ציפייה.
בין לבין עלו לבמה אורחים. מיקה קרני, אוחזת בכינור, ביצעה עם אדם את "שקיעה אחת" ולבדה את "מגדלור"; ענבל בקמן, פליטת ריאליטי כלשהו שמעולם לא שמעתי את שמה עד ליל אמש, ביצעה אתו גרסה מינימליסטית ומעניינת ל"סוד"; ולבסוף עלה רון רוזנפלד, הג'ינג'י האנרגטי וסולן "פורטרט", שביצע עם אדם את "על במה" (שיר לא קל לעיכול, מתוך "חופשי") ולבדו את "הכל מבינה" הבלתי-נמנע.
השירים המשיכו לזרום ("איש עוד לא הכיר אותי", "זריחה על המדבר", "בלדה בין כוכבים", "יש אהבה" וגם הסינגל החדש והמצליח "הדברים הכי פשוטים"), ולקראת סיום התחממו שוב המנועים. כמו מלוע תותח נורה ביצוע פומפוזי ומעולה ל"אין מוצא" האלמותי, והדיסטורשנים נפתחו וייללו ב"ברחוב הנשמות הטהורות" ולאחר מכן ב"נוסע רחוק" העוצמתי. רוק'נרול בלי פוזה, בלי תחפושת, בלי אגו. את החלק הרשמי סיים אדם באחד השירים היפים ביותר שלו, "קחי אותי", מתוך "סוד". בהדרן הוא כבר הפציץ עם "סוד" בגרסה לא מינימליסטית בכלל, ועם ביצוע נוסף ל"אין מוצא", הפעם בהתכתבות עם "No More Light" ("אין מוצא" בגרסתו הלועזית, שהופצה בחו"ל תחת שם הבמה "כריס לייף").
אחרי למעלה משעתיים, כשנדלקו האורות, הרבה אנשים נותרו במקומם. קצת מבולבלים, ניסו לברר עם עצמם האם ההופעה הזו- פתאומית, עשירה, ובלתי צפויה- באמת התקיימה. מכיוון שאכן התקיימה, נותר רק לתהות איך אמן כל כך משמעותי אינו חורך את הבמות ואת המדיה מזה שני עשורים. אולי אתמול החלו לנשוב רוחות חדשות, ואולי השינוי כבר בדרך. ימים יגידו.
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
מאת: עמית מורלי
הגינונים של אדם תמיד היו רחוקים מאלו של כוכב פופ, אבל ההצלחה המטאורית, המעריצות מתחת לבית והתמונות שנמרחו על עמודים שלמים בעיתונים, ממילא לא השאירו לו הרבה ברירות. הוא שיחק את המשחק עד שנמאס לו. אחרי שני אלבומים שמכרו עשרות אלפי עותקים ("סוד" בשנת 1987 ו"מרחוק לרחוק" שנה אחר כך), הוא הרים ידיים ופנה למתי כספי שיפיק את אלבומו השלישי ("חופשי", 1989). כל מריונטת-פופ אחרת הייתה ממשיכה להפעיל את מכונת הלהיטים המשומנת, לחרוך את המצעדים ולסגור חוזים מול חברות אופנה. אבל אדם החליט לשבור את הכלים ולנסות לבצע שינוי בקו האמנותי, וזה עלה לו ביוקר. חמישה אלבומים נוספים שהוציא אדם אחרי "חופשי" (כולל, אגב, אלבום ערטילאי של טקסטים קבליים מולחנים) זכו להתעלמות כמעט מוחלטת.
דווקא לאור הדברים הללו, אפשר לומר שאתמול אירע נס מוזיקלי. קהל מגוון, שגדל על השירים של אדם, הצטופף ב"זאפה" כדי לחזות בפטה-מורגנה המתגבשת לכדי ממשות. רבים מהם הכירו כל חריקה בקלטת, כל שריטה בתקליט, כל אפקט בקלידים וכל צעקה וגרון ניחר. הנס המוזיקלי האמיתי, מעבר למהות המופע עצמו, התגלה ביכולת של אדם ושל הלהקה שעמדה מאחוריו לשמר את האנרגיות, את הסאונד ואת ההגשה, ולהציג עיבודים כל-כך נאמנים למקור. ולא, זו ממש לא מילה גסה. שני התקליטים הראשונים של אדם היו פשוט טובים מדי. כל נגיעה בעיבודים ובסאונד, כל שינוי בחיתוך השירה, היו גורעים מן ההנאה. הטקסטים של אלונה קמחי, הלחנים והעיבודים הפנומנליים של יזהר אשדות, ומעל הכל ההגשה המדויקת של אדם, הפכה אותם ליצירות מופת. לשרשראות מענגות של מוזיקה מצוינת.
מיד לאחר שנדלקו האורות הכחלחלים על הבמה, עלו הנגנים לבצע את הפתיח היפהפה של "ימים ברקיע", השיר שסוגר את "סוד". כשהופעה כזו, אוצר בלום של שירים שנגנזו כל כך הרבה שנים, נפתחת בשיר המורכב ביותר ברפרטואר של הערב, האיכות צפה וקוברת תחתיה את התדמית. כשהשירים המשיכו לזרום, כמו מתוך שרוול קסמים, הובהר מעל לכל ספק שאדם יודע בדיוק באיזה חומרים משובחים הוא מחזיק ובאיזה מינון כדאי לו לשחרר אותם לקהל. להיטים חורכים ("היא רוקדת לבדה", הכרזת מלחמה", "מצטער", "תמונות") התערבו בבלדות יפהפיות ("אל תשכח" המקסים, "מרחוק לרחוק", ו"שבוי של הגוף" המטלטל). והקהל התמסר עד הסוף, אחרי שנים ארוכות של ציפייה.
בין לבין עלו לבמה אורחים. מיקה קרני, אוחזת בכינור, ביצעה עם אדם את "שקיעה אחת" ולבדה את "מגדלור"; ענבל בקמן, פליטת ריאליטי כלשהו שמעולם לא שמעתי את שמה עד ליל אמש, ביצעה אתו גרסה מינימליסטית ומעניינת ל"סוד"; ולבסוף עלה רון רוזנפלד, הג'ינג'י האנרגטי וסולן "פורטרט", שביצע עם אדם את "על במה" (שיר לא קל לעיכול, מתוך "חופשי") ולבדו את "הכל מבינה" הבלתי-נמנע.
השירים המשיכו לזרום ("איש עוד לא הכיר אותי", "זריחה על המדבר", "בלדה בין כוכבים", "יש אהבה" וגם הסינגל החדש והמצליח "הדברים הכי פשוטים"), ולקראת סיום התחממו שוב המנועים. כמו מלוע תותח נורה ביצוע פומפוזי ומעולה ל"אין מוצא" האלמותי, והדיסטורשנים נפתחו וייללו ב"ברחוב הנשמות הטהורות" ולאחר מכן ב"נוסע רחוק" העוצמתי. רוק'נרול בלי פוזה, בלי תחפושת, בלי אגו. את החלק הרשמי סיים אדם באחד השירים היפים ביותר שלו, "קחי אותי", מתוך "סוד". בהדרן הוא כבר הפציץ עם "סוד" בגרסה לא מינימליסטית בכלל, ועם ביצוע נוסף ל"אין מוצא", הפעם בהתכתבות עם "No More Light" ("אין מוצא" בגרסתו הלועזית, שהופצה בחו"ל תחת שם הבמה "כריס לייף").
אחרי למעלה משעתיים, כשנדלקו האורות, הרבה אנשים נותרו במקומם. קצת מבולבלים, ניסו לברר עם עצמם האם ההופעה הזו- פתאומית, עשירה, ובלתי צפויה- באמת התקיימה. מכיוון שאכן התקיימה, נותר רק לתהות איך אמן כל כך משמעותי אינו חורך את הבמות ואת המדיה מזה שני עשורים. אולי אתמול החלו לנשוב רוחות חדשות, ואולי השינוי כבר בדרך. ימים יגידו.
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
אהבתי מאד את הביקורת. תודה.
השבמחק