728x90 AdSpace

משפחת פאנג - ביקורת סרט

יום חמישי, 1 בספטמבר 2016
משפחת פאנג - ביקורת

מאת: גל בין

"משפחת פאנג" הוא סרט בעל שאיפות אמנותיות שעוסק בין השאר במהות האמנות. ברם הדיון האמנותי הזה הינו אמנותי מדי. סרט קולנוע, כמו כל יצירה אחרת, צריך בראש ובראשונה לגעת ולעורר רגש, והסרט הזה – על אף הרעיונות המעניינים שבו – לא נגע בי, ופרט לרוגז בחלקים מסוימים גם לא עורר בי שום רגש פרט לשעמום.

את "משפחת פאנג", המבוסס על ספר בעל שם זהה מאת קווין ווילסון, ביים השחקן ג'ייסון בייטמן ("איך להיפטר מהבוס", "משפחה בהפרעה"). זהו אמנם לא סרטו הראשון של בייטמן כבמאי ("בגסות"), אבל הבימוי שלו כאן הוא לכל היותר "פרווה". נכון, הוא אמנם מצליח להוליך אותנו לאורך העלילה מבלי שנאבד את הדרך, אך לא מצליח להביא שום ערך מוסף למדיה הקולנועית שלא יכל להמצא בגרסה הכתובה.

במרכז הסרט נמצאת משפחת פאנג, שהיא משפחה יוצאת דופן: ההורים, קמיל (מריאן פלנקט) וקיילב (כריסטופר ווקן) הם אמנים, אבל במקום לעסוק באמנות סטטית כמו ציור או פיסול הם עושים מייצגים חיים שלמעשה יותר דומים באופיים למתיחות מצולמות. לתוך ה"אמנות" השנויה במחולקת הם מגדלים את שני ילדיהם, אנני (ניקול קידמן) ובקסטר (ג'ייסון בייטמן), שבבגרותם בוחרים שלא להמשיך במסורת המשפחתית ומפתחים קריירות המתקשות לנסוק של שחקנית וסופר.

לאחר תאונה הזויה שעובר בקסטר, המשפחה הקטנה מוצאת את עצמה מתאחדת שוב לזמן מה, קצת כמו בימים עברו. אך כאשר קמיל וקיילב נעלמים, ובמכוניתם נמצאים סימני דם ומאבק, המשטרה חושדת שמדובר ברצח. אנני, הדומיננטית מבין האחים, לא מאמינה לכך, משוכנעת שמדובר בעוד מתיחה ונחושה לגלות את ההוריה. היא משכנעת את בקסטר לעזור לה בחקירה, למרות שהוא, בשונה מאחותו, לא כל כך בטוח לגבי מופרכותו של המקרה.

הסרט עוסק בארבעת בני המשפחה, ומבינהם רק חצי מגיעים לעבוד. פלנקט לא מורגשת בכלל, ובייטמן, כמו הבימוי שלו, לא חסר השפעה ומבזבז זמן מסך יקר. את עיקר ההתרחשות מובילה קידמן שמכניסה הרבה מאוד כעס ואמוציות לתוך הספקנות של אנני ומניעה את העלילה לטוב ולרע. אבל עדיין, מעל כולם, נמצא כריסטופר ווקן. בהופעה נהדרת, נכנס ווקן בקלילות לנעליו של קיילב, ובכל צליל בקולו ובכל קפל מקמטיו מצליח לשכנע את הקהל עוד מהרגע הראשון שהוא אותו אמן אוונגרד מוזר ופורץ דרך שהעולם לא מבין. המשחק של ווקן הוא לטעמי אחד הדברים חיוביים היחידים בסרט כאשר הוא מצליח לטשטש את הגבול בין מציאות לדמיין והופך הלכה למעשה לקיילב פאנג.

נראה שהבעיה העיקרית היא שהסרט לא החליט לאיזה ז'אנר הוא שייך. מצד אחד אין מספיק אינטראקציה בין הדמויות כדי לספר דרמה משפחתית, ומצד שני החשד המיידי שהעלמותם של קלייב וקמיל היא בעצם מתיחה מקלקל את המסתורין שבחיפוש. אנשים לא אוהבים ש'עובדים עליהם' ולכן במקום להנות מהציפייה, התחושה שעולה היא "הבנתי את הפואנטה בואו נסיים עם זה", אפילו שבכלל אין בטחון שמדובר במתיחה. אבל היי, מה זה משנה, גם ככה הכל נעשה בשם האמנות.

לכן, בסופו של דבר יש לי תחושת בטן ש"משפחת פאנג", כמו סרטים אמנותיים אחרים, יקבל פיהוק גדול מהקהל המסחרי. אם הסרט היה מוקרן בטלוויזיה כנראה שתוך פחות מ-5 דקות הייתי מעביר ערוץ. מאידך, יכול להיות שאני לא קהל היעד של יוצרי הסרט, אלא סתם עוד בור שמתעניין בקולנוע הרגיל מדי, כמו כל אותם אנשים שקיילב פאנג כל כך מתעב.

פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

Item Reviewed: משפחת פאנג - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: משפחת פאנג - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
Scroll to Top