"לוגאן: וולברין" - ביקורת

מאת: גל בין

אחרי ששורדים את כל הדם והאלימות הנגלים על המסך, מגלים ש"לוגאן: וולברין" יוצא מן הכלל בכל קנה מידה, ונמנה על קומץ שיכול להתחרות על תואר סרט הקומיקס הטוב ביותר. הסרט העשירי בסדרת אקס-מן אמנם עוסק באותן הדמויות אך לא ממשיך עלילתית את הסדרה המסועפת. בנוסף הוא נוטש את האקשן הקליל והצבעוני שמיועד גם לצעירים, וצועד לכיוון קונספטואלי אחר: מחוספס יותר, קודר יותר ומיואש הרבה יותר.

את הסרט כתב וביים ג'יימס מנגולד, שחוזר לכסא הבמאי אחרי הפסקה ארוכה בת 4 שנים. סרטו הקודם "וולברין" (2013) עסק גם כן בדמות הזו ובעולם המוטאנטים, אך זכה לביקורות בינוניות ובקושי החזיר את ההשקעה הכספית בו. עם "לוגאן" המצב שונה לגמרי, שכן במקום להיות עוד סרט אקשן בינוני, מנגולד מביא למסך סגנון אחר, אנושי בהרבה, כזה שמזכיר הרבה יותר את "הולך בדרכי" שביים לפי עשור, ולא רק בגלל שאפשר למצוא גם כאן את שיריו של ג'וני קאש.

הסיפור מתרחש בשנת 2029. כבר 25 שנים שלא נולד אף מוטאנט חדש וגם כוחם של האקס-מן הותיקים לא חזק כמו שהיה בעבר. גם בלוגאן, הלא הוא וולברין (יו ג'קמן), הזמן נתן את אותותיו: הוא כבר לא מחלים מפציעותית כמו בעבר וזקוק למשקפיים כדי לקרוא את האותיות הקטנות. הוא ירד למחתרת, מתפרנס כנהג לימוזינה באזור אל-פאסו וחוסך פרוטה לפרוטה בשביל תרופות עבור צ'רלס אקסבייר (פטריק סטיוארט), שבגיל 90 כבר מתקשה לשלוט בכוחותיו וחי במסתור מפני הממשלה.

יש מי שמזהה את לוגאן כוולברין: אישה מקסיקנית מציעה לו סכום כסף משמעותי כדי שייקח אותה ואת בתה השתקנית, לורה (דפני קין) לקצה הגבולה הצפוני של ארה"ב בהקדם האפשרי. בעוד לוגאן שוקל את ההצעה, מזהה אותו גם סוכן ממשלתי בעל יד פלדה (בויד הולברוק) שנחוש לתפוס את אותה הילדה, ולנסות לתפוס מוטאנטים נוספים על הדרך. לכן, על אף חוסר שביעות רצונו מהעניין, מחליט לוגאן לסייע לילדה האבודה ויחד עם אקסבייר הקשיש הם יוצאים למסע לרוחבה של אמריקה.

יו ג'קמן ופטריק סטיוארט משחקים את וולברין ופרופסור אקס כבר 17 שנים והניסיון בתור עורן של הדמויות הללו משחק לטובתם. ג'קמן מקבל לראשונה הזדמנות לעטות על עצמו גוף זקן ולהתאים את הנרגנות הכועסת של דמותו למתרחש סביבו. עם משחק מצוין המשלב בין חמת זעם חמלה וכאבים יומיומיים זוהי בלי שום צל של ספק אחת ההופעות המרשימות שראיתי לשחקן ראשי, מהסוג שמזכה במועמדות אוטומטית לאוסקר. לצידו לסטיוארט ישנה הזדמנות נדירה לעזוב את תפקיד הפרופסור הרגוע שיודע הכל, ולשחק דמות מורכבת הרבה יותר. גם הוא מנצל את ההזדמנות ומשלב בדמותו של הישיש החולה קונטרה לג'קמן עם הומור ואופטימיות זהירה המהולים בעצב ולאות.

הדינמיקה בין ג'קמן לסטיוארט היא לב ליבו של הסרט. הויכוחים הבלתי פוסקים בין השניים אודות ייאוש ותקווה אולי לא עמוקים במיוחד, אך הם אמוציונליים מאוד ונותנים את הטון לסרט. הצמד הזה נותן את הופעת חייו. קין שתקנית מידי ופרט לתפקיד של ילדה קטנה ומעצבנת, היא לא עושה הרבה. הדמויות הרעות בסיפור בראשותו של הולברוק, פשוט לא מקבלות מספיק זמן מסך כדי להתבטא בדיבורים ולא באלימות.

אותה האלימות תופסת לא פחות זמן בסרט מאשר הדיבורים עצמם. הסרט שמדורג R למבוגרים בלבד (ולא PG-13 כמו סרטי האקס-מן הקודמים ומרבית סרטי גיבורי העל בכלל) מנצל את עליית המדרגה והפנייה לקהל בוגר יותר כדי להציג על המסך מגוון רחב של איברים כרותים ופציעות מדממות וכואבות. בנוסף לכך היעדר המוטאנטים הופך את רוב הקרבות בסרט לתחרות שיסופים, שאמנם מצטלמות יפה אבל שונות מאוד משילוב הכוחות בין המוטאנטים הממנפים זה את יכולותיו של זה.

אז זהו לא סרט אקס-מן רגיל, מבלי האקשן הצבעוני והקליל כאמור. זהו לא סרט קל לצפייה, הן מבחינה ויזואלית והן בגלל שמדובר בדרמה חזקה וצובטת לב שעשויה לגרום להזלת דמעה. ג'קמן וסטיוארט, בהופעה זוגית בלתי נשכחת, מזכירים לנו שז'אנר גיבורי העל הוא לא חד-מימדי ובעזרת הבימוי המצויין של מנגולד מביאים למסך את מי שכבר עכשיו ברור שיהיה אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה הקולנועית, שרק החלה.

פורסם באתר אידיבי CC

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.

9:37:00