מאת: גל בין
גרסתו המחודשת של "היפה והחיה" דומה יותר למחזמר מאשר לקלאסיקה המצוירת של דיסני, ולוקחת את הסיפור לכיוון מעט אחר מהסרט שכולנו גדלנו עליו. לכן, מי שידע להתנתק מקסמיו של הסרט המקורי (משימה לא פשוטה לכל הדעות) ימצא שההשקעה הרבה בווריאציה הזו לסיפור העתיק מניבה תוצאות יפות מאוד. יחד עם זאת, למרות כל ההערכה, אני עדיין חושב שהסרט המצויר פורץ הדרך מלפני 26 שנים (סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר) עדיין טוב יותר בעשרות מונים.
את גרסת 2017 ביים ביל קונדון, אדם שתחום הסרטים המוזיקלים לא זר לו. מי שזכה בעבר בפרסים על מעורבותו ב"שיקאגו" וב"נערות החלומות" מראה שתחום זה הוא מומחיותו הגדולה. הבחירה של קונדון לשאוב השראה לא רק מהסרט המצויר אלא גם מהמחזמר הפחות-מוכר מצדיקה את עצמה ומביאה לסרט גוון אחר, גוון המאפשר לקהל למדוד אותו בפני עצמו ולא רק בהשוואה למוכר והאהוב. קונדון, כמו בדרמות הטובות אותן ביים בעבר ("קינסי", "מר הולמס"), מצליח לקחת סיפור ופונה איתו לקהל המבוגר בצורה המתאימה לאווירה המודרנית.
הסרט מספר את סיפורה בל (אמה ווטסון, הרמיוני מסרטי "הארי פוטר"), נערה שחיה עם מוריס, אביה הממציא בכפר קטן ונידח בצרפת. בל היא עוף מוזר בסביבתה מכיוון שבניגוד למרבית שאר תושבי הכפר היא מעוניינת בהרפתקאות ובמתרחש מעבר לגבולות המקום הקטן. את מפלטה היא מוצאת בספרים שהיא שואלת מהספריה הקטנה וסיפוריו של אביה שמוכן לספר לה על הכל, פרט לסיפורים על אימה.
אך סטייה מהשביל המוכר בדרכו לשוק מובילה את מוריס לטירה מסתורית השוכנת בקרבת הכפר והוא נופל בשבי הנסיך לבוש בצורת החיה (דן סטיבנס, המככב היום על מסכי הטלוויזה בסדרה "ליגיון") שחי בה מאז קולל בשל רוע ליבו. בל שומעת על השבי ומגיעה לטירה ומחליפה את אביה במאסר. היא פוגשת את משרתי הטירה שבשל הקללה הפכו לחפצים ומנסה להסתגל לחייה החדשים, בעוד אביה מנסה להשיג את עזרת הגיבור המקומי גסטון (לוק אוונס) כדי להציל את ביתו.
אמה ווטסון מתגלה כליהוק מצויין לתפקידה של בל. היא אמנם לא מפליאה בשירה כמו פגי אוהורה (שדובבה את בל בגרסה המצויירת) אבל היא משחקת היטב ומצליחה לשדר בשפת הגוף את סלידתה מחיי הכפר המשעממים, ובהמשך גם לשלב חמלה והבנה לגבי מצבם של אלה הסובבים אותה. לעומתה סטיבנס מאוד חדגוני במשחקו ולא מצליח להביע את מגוון הרגשות הדרוש לחיה, שכולל זעם יוקד מחד וחוסר בטחון מאידך. כך קורה שהחלקים הטובים ביותר בסרט האינטראקציות של בל עם כלי הבית הסובבים אותה, ולא בניית היחסים הרומנטיים עם החיה.
סביב השניים הללו דמויות המשנה מקבלות הפעם הזדמנות להתפתח מהזווית הדרמטית ולא רק להוות אתנחתא קומית בלב סיפור האהבה. לה-פו למשל המגולם בידי ג'וש גאד, הוא לא רק "ילד הכאפות" של גסטון. דמותו הורחבה מאוד במספר כיוונים, בניהם כאלו שחדשים לסרטי דיסני, וגאד משתלט עליה מצוין. גם צוות הטירה שמורכב משחקנים מוכרים כמו איאן מק'קלן ויואן מק'גרגור כבר לא עסוק רק בלצחוק זה על זה, אלא עוסק בדאגה לא מעטה בעתיד לבוא.
אך השינוי העיקרי היה לדעתי המוזיקה. למרות שגם הפעם המלחין הראשי הוא אלן מנקן, ומרבית השירים נלקחו מגרסט האנימציה, בביצועים ישנו הבדל גדול. בכל אחד מהעיבודים החדישים אפשר למצוא מורכבות הרבה יותר גדולה מבחינת "העיטורים" לשירה, מורכבות שבולטת במיוחד בשני השירים החדשים שמרגישים ברגעים מסוים כמו נלקחו מעל במת האופרה. אני, כמי שגדל על המקור, נשאר נאמן באהבתי לעבר. יחד עם זאת אני גם מלא הערכה לשינוי, שיחד עם עיצוב תלבושות מאוד מפורטות וריאליסטיות הופך את הסרט לחוויה שנראה כי הגיעה אלינו מברודווי באיכות הגבוהה ביותר (כי בקולנוע המודרני השימוש במחשב הופך את התפאורה והתלבושות ליפות מדוייקות ומגוונת הרבה יותר מבתאטרון).
כך שבשורה התחתונה, אני מרגיש שהסרט הרוויח ביושר את התואר סרט טוב. נכון, הוא לא מצליח להתעלות על הקסם היפהפה של קלאסיקה המצויירת, ואף על פי כן באספקטים בהם הוא בחר להתמקד העבודה נעשתה על הצד הטוב ביותר. לכן מי שאוהב מחזות זמר, במיוחד כאלו עם נגיעות אופראיות, יימצא שהגרסה הזו לסיפור, שמיועדת יותר למבוגרים מאשר לילדים ראויה לרשימה ארוכה של שבחים, גם אם לא לתואר "יצירת מופת".
פורסם באתר אידיבי CC
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: