מאת: רותם יפעת
אני שמח שבגלל אילוצי החיים אני לא מספיק לכתוב ביקורות מיד לאחר שאני צופה בסרטים. בצירוף העובדה שאני כבר לא בגיל של זעם נעורים, מתאפשר לי לעבד את מה שראיתי, לסנן את התחושות המיידיות ולכתוב משהו מעט יותר מרוכך. זה לא שהזמן שעבר בין הצפייה בסרט "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו לבין הכתיבה ישנה את דעתי על הסרט: זהו עדיין סרט חלול ומתיש. אך אינני מתלהב משימוש במילות תואר נבזיות רק כדי להראות יכולת השתלחות מתוחכמת – משאיר את זה ל'שגיא כהנים' של העולם.
למעשה אף פעם לא הייתי מחסידיו של טרנטינו, אבל אי אפשר שלא להכיר בכך ש"ספרות זולה" הוא אחד מהסרטים המבריקים של דורו, והוליד גל של חיקויים וממשיכים. ולאור זאת ב"להרוג את ביל" (בייחוד בחלקו הראשון) טרנטינו הראה שהוא יודע להיות יותר טרנטינו מכל חקייניו. ברם בשנים האחרונות, טרנטינו (כאן בסרטו השמיני כביכול. כנראה ששני החלקים של "להרוג את ביל" נחשבים כסרט אחד; לא שזה כזה משנה) נשען פחות על חדשנות ויותר על דאחקות. לאחרונה ניסיתי לצפות שוב ב"ג'אנגו ללא מעצורים" אבל הפסקתי באמצע מחוסר עניין. השימוש הכל כך מדויק שלו בשפה נהיה מעיק וטרחני כשסביבו אין קולנוע מעניין.
נקודת הבסיס של "שמונת השנואים" מבטיחה: מערבון שמתרחש כמעט כולו בבקתה מבודדת בעת סופת שלגים. צייד הראשים ג'ון "התליין" רות' (קורט ראסל שבאופן אירוני, דווקא מאז שהופיע אצל טרנטינו ב"חסין מוות" הוא הפך לשחקן עבר מהסוג שפעם הוא היה מעלה באוב) מוביל את דייזי דומרגו (ג'ניפר ג'ייסון לי), אסירה מסוכנת לעבר העיירה 'רד רוק' שם היא תתלה. בדרך הוא אוסף שני רוכבים שנתקעו בשלג: סרן מרקוז וורן (סמואל אל ג'קסון) גיבור מלחמת האזרחים וכיום צייד ראשים שמוביל גופות ל'רד רוק'; ואת כריס מניקס (וולטון גוגינס) שבדרכו לאותה עיירה כדי להתמנות לשריף.
סופת השלגים המשתוללת בחוץ מאלצת אותם להעביר את הלילה בפונדק של מיני. התליין חושד ששאר האורחים בבקתה – אוסוולדו מוברי (טים רות'), ג'ו גייג' (מייקל מדסן) וגנרל סמיתרס (ברוס דרן) – ינסו לחטוף את דייזי ממנו ולקחת את הפרס שיש על ראשה. וכמות כזו של טוסטרון, בשילוב עם מזג אוויר קשה וכסף רב הוא מתכון לצרות מדממות, בטח בידיו של טרנטינו.
לאורך כל הסרט, טרנטינו בונה מתח לקראת משהו שיבוא, כי ברור לנו שהחבורה לא תשב ותדבר במשך שלוש שעות על מסאז' רגלי או גיבורי על. הבעיה שבזמן הזה לא הרבה קורה. אבל לא באופן של סרטי פסטיבלים אירופאים, אלא הרבה ריק. אני מתקשה להיזכר איך הם העבירו את רוב הזמן, והדברים בהם אני נזכר היו יכולים להיות סרטון ביו-טיוב ללא קשר לסרט.
אם בסרטיו הראשונים טרנטינו נחשב כמייצג של הפוסט-מודרניזם בקולנוע (בין היתר: ערבוב ז'אנרים, שילוב בין גבוה ונמוך ונרטיב קטוע) יש לי הרגשה שבסרטיו האחרונים הוא בעיקר מייצג בעיקר את הניהליזם של הפוסט-מודרניזם. צורה ללא תוכן.
יותר מהכל הפריע לי בסרט זה היחס לדמות הנשית, שכל חצי שעה בערך היא מוכה עד זוב דם. זה מאכזב בעיקר כשזה בא מהאיש שרוב הדמויות הנשיות בסרטיו הן חזקות (במלוא מובן המילה) שיודעות לעמוד על שלהן. הדמויות שהוא הציג ("הכלה", החבורה ב"חסין מוות", שושנה ב"ממזרים חסרי כבוד", ואפילו האישה שיורה במר אורנג' ב"כלבי אשמורת") הקדימו את גל הגיבורות החזקות שאנו רואים היום על המסכים: קטניס אברדין מ"משחקי הרעב", ג'סיקה ג'ונס בסדרת הטלויזיה על שמה, פיוריאוסה ב"מקס הזועם: כביש הזעם".
למרות שדייזי רוצחת ולא צריך להתייחס אליה כליידי, כל הסרט היא כבולה ולא ממש יכולה להזיק. ונכון, מייקל מדסן כבר התעלל בעבר בדמויות גבריות באופן נוראי פי כמה מבדייזי ("כלבי אשמורת"). אבל במקרה ההוא היה לכך צידוק עלילתי – לאפיין את דמותו. כאן אין שום צידוק וחבל. יתרה מזאת, על אף שכביכול היא הכוח המניע מאחורי העלילה, והכרחית לסרט, אני לא שהיו חייבים ללהק אישה או אפילו אדם למען האמת. היא עוברת כזו דה-הומניזציה, שאם התליין היה מוביל את המזוודה של מרסלוס וואלס – הסרט היה נשאר אותו הדבר לדעתי.
עוד מקום בו מגע הזהב של טרנטינו נפגע הוא השחקנים. סמואל אל ג'קסון נראה כאילו הוא בא לעשות מילואים אצל טרנטינו (סרט רביעי יחדיו) ונותן הופעה קריקטורית. קורט ראסל נותן הופעה סבירה אבל חד מימדית. התפקיד של ג'ניפר ג'ייסון לי מסתכם בלקלל ולחטוף מכות – ואת זה היא עושה על הצד הטוב ביותר. טים רות' בעיקר עושה חיקוי של כריסטופר וולץ ב"ג'אנגו חסר מעצורים", אולי בתקווה להמשיך את דרכו של וולץ גם באוסקר. היחיד שעושה משהו מעניין זהו וולטון גוגינס, אבל זה מעט מדי בים של סתמיות.
יש מקום אחד שהייחודיות של טרנטינו בולטת לטובה: המוזיקה. זה לא רק פס הקול של אניו מוריקונה אלא גם השילוב של השיר Little Apple Blossom של ה"ווייט סטרייפס" בתחילת הסרט. שילוב מדויק ויפה, בדומה לקטע הקלאסי מ"כלבי אשמורת". כמו כן, הצילום של רוברט ריצ'ארדסון יפיפה, גם צילומי החוץ בשלג וכן הפנים בבקתה הקטנה והחשוכה. אם אתם בחו"ל, חפשו את הסרט ב-70 מ"מ, זו אמורה להיות חויה חד פעמית.
המהירות בה טרנטינו הגיע לשיאו, ויותר מכך, המהירות בא הפך ליוצר חלול היא דבר מעניין בפני עצמו, ולדעתי מאפיינת של התקופה בה הוא פעל: המדיה, הקהל ויוצרים אחרים הגיבו במהירות ליצירות שלו, והוא הגיב בהתאם. ולמרות ששלושת הסרטים האחרונים שלו היו אכזבה על גבי אכזבה, אני יותר ממאמין שטרנטינו יכול להפתיע ולהמציא את עצמו מחדש.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: