מאת: אלי שגב
לי דווקא קשה להסתכל על "הקול בראש" מבית דיסני–פיקסאר בתור סרט ילדים. אמנם יש לו אנימציה צבעונית במיוחד, אבל אין הרבה הומור פשטני ונון-סנס שילדים צעירים כמהים להם כל כך (ודי להסתכל על ההצלחה הרבה יותר של "המיניונים" כדי להבחין בכך). במקום, יש בסרט תוכן עמוק, ומבלי לזלזל באינטיליגנציה של ילדים, לדעתי יפספס את רובם. למעשה, "הקול בראש" הוא סרט למבוגרים, ולהורים בעיקר, שעל אף אמצע קצת מדשדש, גבוהים הסיכוים שגם יזילו בו דמעה.
את הסרט כתב וביים פיט דוקטר, שגם סרטו הקודם על כיסא הבמאי "למעלה", היה מקסים. הצבעים והעיצוב של "הקול בראש" נפלאים, ועל כן כנראה שכדאי לצפות בסרט בתלת מימד (לא ניסיתי את שתי האופציות להשוואה פרטנית), כדי להימנע מהכהות שמוסיפות משקפי התלת מימד. אני מתקשה לחשוב על סצינות בסרט שבהן היה נראה שהתלת מימד היה מוסיף אלמנט כדאי כלשהו.
הסרט מתנהל בראשה של הילדה ריילי, החל מלידתה והרץ-מהר לגיל 11, אז מתרחשת רוב העלילה. זה הזמן להזכיר שקרה כאן הדבר הנדיר, בו השם העברי שנהגה לסרט טוב בהרבה מהשם הלועזי – Inside Out. בראשה של ריילי מתמודדים עם החוויות היום-יומיות חמישה רגשות: שמחה (בדיבובה של איימי פוהלר), עצב (פיליס סמית', "המשרד"), פחד (ביל היידר), כעס (לואיס בלאק, "איש השנה") וגועל (מינדי קלינג, "מינדי"). ריילי סך הכל גדלה בסביבה נורמטיבית וחמימה, כך שהחיים שלה די מאושרים – ולכן 'שמחה' היא הרגש שמובילה את כל השאר וכולם סומכים עליה.
המקוריות שופעת ב"הקול בראש", המתבטאת בפרשנות שניתנה לכל פרט המרכיב את אישיותה של ריילי הצעירה. יש הרבה סצינות מרגשות ומקסימות בסרט, וגם סצינות הומוריסטיות אך לא מטופשות. הופעתו של החבר הדמיוני 'בינג בונג' (בקולו של ריצ'ארד קינד הנפלא) היא משב הרוח השטותי של הסרט, אבל גם הוא – בעיקר גורר קסם ופחות צחוקים נון-סנסים ילדותיים. עם זאת, ככל שהסרט מתקדם ותפקידו של 'בינג בונג' הולך ונהיה מרכזי, כך הסרט מאבד גובה ומדשדש. היה אפשר לקצץ מהסרט כמה דקות, ולהשאיר את הצופים עם טעם מתוק יותר בפה. ובכל מקרה, ההתקדמות כבר לעבר סופו של הסרט מחזירה אותו למסלול ושוב הרגש מציף את המסך ושוטף את העיניים.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: