גרייס ממונקו: ביקורת סרט

מאת: מור קומפני

בפסטיבל קאן, לרוב, נמצא הדגש דווקא על סרט הנעילה. סרט הפתיחה נועד בעיקר להיות הסחת דעת מסחרית, מעין ספתח נעים למערבולות הקולנוע המתקרבת. כנראה שמסיבה זו נבחר "גרייס ממונקו" לפתוח השנה את הפסטיבל. הסרט מביא פיסה קצרה מסיפור חייה הנרחב של אחת הכוכבות הגדולות ביותר שידעה הוליווד, אולם בניגוד לסיפור חייה האמיתי והמרתק של גרייס קלי, הסרט הוא מיותר ומשעמם.

הסרט הוא תוצר של שיתוף הפעולה בין התסריטאי אראש אמל, שכתב סרטי פעולה בעבר ("אקס-פטריוט"), לבין אוליבייה דהאן, שביים גם את "אדית פיאף – החיים בוורוד". בעוד "החיים בורוד" הביא למריון קוטיאר את האוסקר על גילום דמותה של אדית פיאף, אין סיכוי ממשי ש"גרייס ממונקו" יעשה חסד דומה עם הקריירה של הכוכבת הראשית בו, ניקול קידמן. "גרייס ממונקו" מגיע מספר חודשים לאחר סרט ביוגרפי אחר על נסיכה, "דיאנה", שגם בו גילמה שחקנית אוסטרלית בהירת שיער את הדמות הראשית. המשותף לשני הסרטים הוא שהם מתמקדים באפיזודות משמימות יחסית בחייהן של בנות המלוכה, ונעים על קו התפר שבין מלודרמה מוקצנת לערבוב היסטורי. כאמור, התוצאה לא ממש נעימה לעין.

עוד בטרם הוצג "גרייס ממונקו" במסגרת רשמית, התנער ממנו בית המלוכה ממונקו, שלא אהב את האופן בו הוצגה המשפחה בטריילר. הארמון דאג להוציא כנגדו הודעה רשמית, בה נאמר שהסרט חוטא לאמת ולא יכול להחשב כביוגרפיה. בפתיחת פסטיבל קאן שנערה לפני כשבועיים, ספג הסרט מפלה קשה. שתי הקרנותיו נסתיימו בשריקות בוז, והביקורות ברחבי העולם זעקו כי מדובר באחד הספתחים הגרועים שנעשו לפסטיבל אי פעם.

נקודת המפגש של הקהל עם גרייס קלי בסרט, היא דווקא הנקודה הכי פחות מעניינת בחייה הסוערים- גרייס היא כבר נסיכה ואם. בעלה, הנסיך רנייה (טים רות') הסתכסך עם צרפת בעקבות דרישות המדינה לתשלום מיסים עבור הנזקים שנגרמו בעקבות מלחמת העולם השניה. הסכסוך מביא מתח רב לחיי הנישואים, ואם לא די בכך, גרייס מקבלת הצעה מפתה מהבמאי אלפרד היצ'קוק לשוב ולשחק בתפקיד הראשי בסרטו הבא. התסריט מתמקד בתפקידה של גרייס כמרגיעת המתיחות בין מונקו לצרפת, ובאימוץ התדמית הפוליטית שלה כנסיכת מונקו, והבחירה בין עולמה הישן לחדש. ראוי היה שסרט על קלי יתמקד דווקא בתחילת דרכה ועלייתה, ולאו דווקא בפיסת ההיסטוריה הזניחה הזו, על כן הבחירה בנקודה זו היא תמוהה למדי.

אם לא די בסיפור שעל פניו מתרכז בחלק הכי פחות מעניין בחייה של קלי, הרי שמצטרף אליו תסריט בעייתי למדי, המלא ברפליקות תלושות ומלודרמטיות. בני אצולה או לא, קיים קושי של ממש להאמין שיצור אנושי היה מדבר כך. מעבר לתסריט גם השימוש באפקט הדיזולב בעריכה חוזר באופן גס למדי ומספר רב של פעמים. בדרך כלל מדובר בתמונתה של גרייס הנעלמת ושוקעת באחת אל תוך נופי מונקו. כנראה שהנסיון של גרייס להטמע בממלכה ובדמותה אותה היא מתבקשת לייצג מועבר על ידי הבמאי גם באמצעות העריכה, אולם הרפטטיביות והגסות בה נעשה האקט הזה, בסופו של דבר פוגמת ברצף ואף מגחיכה את הסרט. מעבר לכך, הצלם אריק גוטייה נוטה להרבות בקלוז אפ ואקסטרים קלוז אפ, שלא מיטיבים עם המשחק המוגזם של קידמן. לקלחת נוספות גם נגיעות מוזיקליות כבדות שמגבירות את האפקט המלודרמטי יתר על המידה.

הבחירה בקידמן לגילום דמותה הזוהרת של גרייס קלי היא כביכול הבחירה הטבעית, הן בשל הדמיון החיצוני והן בשל מעמדה של קידמן כקלאסיקה הוליוודית של ימינו. עם זאת, תצוגת המשחק שלה מסורבלת למדי. הניסיונות של קידמן להתחקות אחר התנהלותה של קלי מביאות אותה לכדי אובר-אקטינג של ממש. אמנם זה מתיישב לא רע עם התלבושות המרהיבות והאופי הקאמפי משהו שנוצר לסרט, אולם סביר להניח שלא זו הייתה כוונת היוצר. אל קידמן מצטרפים רות', פרנק לנג'לה כמנטור של גרייס ורוג'ר אשטון-גריפיתס המגלם את אלפרד, גם הם אינם משכנעים, כל אחד בדמותו. לעיתים המשחק בסרט מוגזם ומוקצן כל כך עד שהוא נראה כמו קקפוניה של קולות וצבעים בוהקים.

גם מי שמחבב את דמותה האיקונית של קלי – סביר להניח שימצא את הסרט משמים ואפילו מעיק. מעל לבחירות האמנותיות הלא נכונות, המשחק המוקצן והגלאם המעושה, ניצבת בעיקר תחושת פספוס. מדובר בדמות מרתקת שנפלה קורבן לשורה ארוכה של סרטי ביוגרפיות שנוצרו בשנים האחרונות, כאילו על פי נוסחת קיטש ועיצוב מובנה, וללא כל חדשנות ומחשבה מוקפדת. זה מעציב גם משום שקלי עצמה הייתה אמנית גדולה ומדוייקת בנשמתה, שספק אם הייתה שבעת רצון מהסרט המייגע שנעשה עליה.

פורסם באתר אידיבי cc-by-sa 
 

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.

9:09:00