מאת: אלי שגב
"אקס-מן: העתיד שהיה" הוא סרט שאפילו התיאור 'בינוני' גדול עליו: אין בו מספיק אקשן, אין בו מספיק מתח, אין בו מספיק תחכום (או בכלל), אין בו מספיק הומור ואין בו מספיק דרמה. מה שכן יש בו הוא מפגן אדיר של בזבוז כשרונות משחק והרבה מאד אנימצית מחשב. שזה לא כל כך שונה משאר הסרטים בסדרה, כך שהמעריצים יכולים לקנות את הכרטיס שלהם לקולנוע בבטחה – רק לא לתלת מימד, כי אין שום שימוש בו על המסך.
לאחר שהסכים לתת את המושכות באופן חד פעמי לבמאי אחר והצטער על כך עד ימינו אנו, בריאן סינגר חזר לביים את סדרת ה"אקס מן" האהובה שלו. ומה יותר טוב מאשר לשלב את גיבורי הסדרה שלו עם גיבורי האתחול שביים מתיו ווהן ב"אקס-מן: ההתחלה"? את חגיגות האיחוד הגדול של סינגר השמיד גבר שהתלונן רגע לפני הפצת הסרט, כי סינגר אנס אותו בילדותו. כל איזכור לסינגר בסמוך לאיזכור הסרט "אקס-מן: העתיד שהיה" מאותו הרגע נמוג. היות שעיתוי הפרסום התקשורתי של המקרה מרגיש צהוב במיוחד, אתעלם גם אני מהענין ואתיחס לעשיה הקולנועית בלבד. וכשכך הדבר, אינני יכול להצביע על סרט אחר מ"החשוד המיידי" שאהבתי ברזומה של סינגר ("סופרמן חוזר", "מבצע ואלקירי"), וסרטו החדש אינו שונה מהשאר.
מעבר לשירות חלום האיחוד של סינגר, נקודת הפתיחה של הסרט אינה רעה בכלל: בעתיד הקרוב מאד, המוטאנטים הם זן נכחד. האנושות ההומו-ספיאנסית חוששת מהמוטאנטים כל כך, שהם מאשרים את השימוש בסנטינלים: רובוטים בעלי יכולת לשנות צורה ולהשתמש בכוחות של כל דבר שהם נוגעים בו. כל התנגדות להם סובלת מנחיתות ולבסוף מתאיידת בַּהבזק החורך שהם יורים מ'פניהם'. אם כן, מה יכולים המוטאנטים האחרונים שנשארו (בינהם אקס-מן ומגניטו כמובן) לעשות? ובכן, לשוב לעבר ולוודא שהגילוי של החומרים מהם עשוים הסנטינלים, לא יתרחש מעולם.
עם זאת, לא קל לחזור עשרות שנים אחורה והיחיד שיכול לעשות זאת הוא וולברין (יו ג'קמן). בעבר, הוא פוגש את פרופסור אקסוויאר (ג'יימס מק'אבוי) שבור אחר המהלכים של הפרק הקודם ("אקס-מן: ההתחלה"), מגניטו (מייקל פסבנדר) שמור במתקן כליאה מיוחד ליכולותיו, ומיסטיק (ג'ניפר לורנס) במסע להרוג את מי שעתיד ליצור את הסנטינלים (פיטר דינקלייג') אך מתגלה כי היא אחראית למעשה להשבחתם לשלמות שתוביל להשמדת המוטאנטים. ומי טוב יותר לאיחוד משפחות מאשר וולברין?
מי שאמור להיות האיש הרע הדגול של כל הסרט הוא פיטר דינקלייג' שהוכיח ב"משחקי הכס" כישורי משחק נפלאים והפך לשם חם בעולם הבידור. הבעיה שדינקלייג' ב"עתיד שהיה" קיבל מהלך תסריט סתמי לחלוטין שלא עושה שימוש כלל וכלל ביכולות שלו. כלומר מלבד היכולת להדביק את פניו על הפוסטר, אין בליהוק שלו שום דבר שתורם למהלך הסרט והיה בקלות יכול להתחלף בכל שחקן מתחיל. כך היה גם על ליהוקם של ג'ניפר לורנס ומייקל פסבנדר בפרק הקודם של אקס-מן, וגם כעת לא שודרג השימוש בהם. יאמר לזכותו של פסבנדר שהוא כן מצליח להתעלות על התסריט ולבלוט קצת.
אני מתקשה להבין את קהל המעריצים של סרטי ה"אקס-מן", להבדיל מסדרות סרטי קומיקס אחרות. ל"אביר האפל" יש את התחכום, ל"איירון מן" יש את ההומור של רוברט דאוני ג'וניור, ל"ת'ור" יש את השטותניקיות, ל"ספיידרמן" יש את הקוּליות, ל"קפטן אמריקה" יש את הנבונוּת והבגרות, ול"סופרמן" יש את הגיבור הכי ידוע עלי אדמות. מה יש ל"אקס-מן"? בעיקרון, הסרט מרגיש יותר כמו מיש-מש של טעמים בלבד – שום דבר לא באמת הלך עד הסוף. כדי לא להשאיר טעם רע, אציין שהדבר הכי נעים ב"אקס-מן: העתיד שהיה" הוא הופעתו הקצרה-יחסית של קוויקסילבר (אוון פיטרס, "אימה אמריקאית").
פורסם באתר אידיבי cc-by-sa
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: