ב"אסירים", מגלם יו ג'קמן את קלר דובר, נגר קשה יום ונוצרי אדוק שחי בעיירה שקטה בהרי פנסילבניה. במהלך ארוחת חג ההודייה אצל חברי משפחה, כשאף אחד לא מסתכל לרגע, הבנות הקטנות של שתי המשפחות נעלמות. הן יוצאות מהבית, ולא חוזרות. הדבר היחיד שרומז על מה שקרה להן, הוא רכב משונה שהן שיחקו לידו קודם לכן וכעת נעלם. הבלש לוקי (ג'ייק ג'ילנהול) מגלה שהרכב הזה שייך לאלכס ג'ונס, אדם מפגר שכלית שנראה שהיכולת שלו לחטוף ילדות קטנות שווה ליכולת שלו לפגוע בזבוב. כלומר, לא קיימת. אז אף אחד לא חוקר אותו והוא יוצא די בזול. אבל קלר דובר לא יוותר. הוא יודע שהבחור הזה, תמים ככל שייראה, יודע משהו. אם הוא לא החיה שחטפה לו את הילדות ועוד עשתה להן מי יודע מה אח"כ, הוא לפחות יודע מי כן ומשתף איתו פעולה. אז הוא לוקח את החוק לידיים, חוטף את הבנזונה המפגר הזה, והוא לא הולך להרפות עד שלא יספק לו תשובות.
נשמע מוכר?
כן, התקציר של הסרט הזה נורא מזכיר סרט ישראלי ומצויין שיצא השנה - "מי מפחד מהזאב הרע" שעסק בדיוק גם הוא באב שחוטף את החשוד בחטיפה של בתו ומענה אותו בתור נקמה ותוך כדי גם מוציא ממנו מידע על התעלומה. זה צירוף מקרים כ"כ ביזארי, שאם "אסירים" יהיה מועמד לאוסקר, יהיה מצחיק מאוד לצלם את אהרון קשלס ונבות פפושדו מגיבים להכרזת המועמדויות (כי הסרט שלהם, "מי מפחד מהזאב הרע", לא מועמד לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ועל כן איבד את הסיכוי להיות הנציג שלנו בפרס הסרט הזר).
נו טוב, הסרטים האלה לא עד כדי כך דומים. להגיד את זה זה בעצם זלזול בין שני הסרטים. יש המון הבדלים בין "מי מפחד מהזאב הרע" ו"אסירים". לשניהם יש אומנם נקודת יציאה מאוד מאוד דומה, אבל כל סרט לוקח אותה לכיוון מאוד שונה באופן חד משמעי. הסיבה שלא פירטתי על "אסירים" מעבר לתקצירון השטחי היא... טוב, קודם כל עשיתי את זה בשביל הבדיחה. אבל הסיבה השנייה היא שאני לא רוצה להרוס שום דבר לאף אחד.
ההבדל הגדול שאני יכול לומר לכם שקיים בין שני הסרטים, הוא פשוט הגישה. בעוד ש"הזאב" היה די בומבסטי, מוגזם ומוטרף (וזה מה שהפך אותו לנפלא כ"כ), ולצד הברוטאליות שלו גם נוצר על מנת להיות סרט מהנה וזורם, אי אפשר להגיד אותו דבר על "אסירים". ברגע שיו ג'קמן חוטף את פול דאנו, הסרט לא מתרכז בעינויים שהוא חווה מנקודת מבט זהה לזאת של "הזאב". פה מועלות דילמות מוסריות הרבה יותר קשות ובוגרות ממה שסרטים בז'אנר כן מעלים, הדרמה פה אנושית, קיצונית ואמינה, והסוגיות שעולות מכאן יכולות להוות קרקע טובה ביותר לדיונים בנושאי לקיחת החוק לידיים ואיפה נמתח הגבול בין הנבל לאיש הטוב בתרבות האמריקנית. הדמויות עוברות פה התדרדרות מסויימת, ואתה מרגיש שאתה עובר איתן את אותו משבר ואט אט נחשף לאפלה שבנפש שלהן. החלק הזה יכל למלאות בקלות סרט שלם, אבל אז זה באמת היה רק "הזאב הרע" עם טון אחר. לכן, לצד אותה עלילה ברוטאלית שבוחנת את מוסריות הדמויות הראשיות שלה, יש פה גם עלילה בלשית, כי בכל זאת, גם השוטרים האמיתיים צריכים לנסות לגלות מה קרה לילדות. אז אם לחלק את הסרט, אפשר לומר שהעלילה של ג'קמן מעולה בפני עצמה, ומעולה גם כשהיא משתלבת עם זאת של ג'ילנהול הבלש. אבל עלילת המסתורין הזאת טיפה מתקשה לעמוד בפני עצמה. לא נכשלת, אפילו לא קרובה לזה, אבל כן מקרטעת.
שוב, זה לא שהיא גרועה, בהחלט אפשר לומר עליה הרבה דברים טובים, כמו למשל זה שהיא לגמרי לא מנסה להיות ישירה בצורה מזלזלת, אלא דווקא מאוד חכמה, סבוכה ומפותלת. היא מפזרת רמזים לתעלומה על מנת שהצופה ירכיב את הפאזל בעצמו, ומוסיפה המון טוויסטים והפתעות לאורך הדרך. ככה שרוב הזמן אין באמת רגעים משעממים, תמיד יש משהו שמחזיק אותך על קצה הכסא ואתה לעולם לא יכול לדעת מה באמת יקרה. עם זאת, יש בהחלט משהו שיכול לעצבן בעלילה שצורחת "What a Twist!" כל כמה זמן. לקראת סוף הסרט, הניסיונות של התסריט להפתיע, לזעזע ולתפוס את הקהל בביצים מתחילים לגרום לכך שהסרט מתדרדרים אל מחוזות פחות מציאותיים, אבל יותר גרוע, הם כבר יכולים לעצבן, לייאש ולעייף. זה סרט של 153 דקות, אורך די מטורף שמזמן לא ראיתי בסרט שאינו אפוס היסטורי ו/או סרט קומיקס של כריסטופר נולאן. ככה שמה לעשות, כשיש לך כ"כ הרבה תפניות והתפתלויות על פני כ"כ הרבה זמן זה יכול כבר להעיק בשלב מסויים. צריך גם לזכור שבמקרה של סרט באורך כזה, להגיד שיש בו הרבה טוויסטים לא אומר דווקא שהם מגיעים בקצב מהיר, אלא להפך: זה סרט איטי מאוד. עכשיו, אני נורא מתחבר לאיטיות בד"כ וגם פה, אבל יש רגעים בסרט, בין טוויסטים לדרמות, שהם לא יותר מקטעי העברת אווירה מייגעים או כל מיני אקספוזיציות משעממות שלא חשובות באמת לעלילה, כאילו צוות הכותבים של עונה 3 של "שובר שורות" עשה פה ביקור. זה בלט במיוחד במערכה האחרונה שאלמלא היה לה סוף מוצלח ביותר, הייתי אומר עליה שהיא הייתה עינוי מוחלט.
יש היאמרו שעלילת הרוצח עצמה היא לא ריאליסטית במיוחד לצד עלילת החקירה-נקמה-דילמות מוסריות כבדות, והם די צודקים. יש בסרט רוצח, אבל הוא לא מסוג הרוצחים שאנחנו בד"כ נתקלים בהם במציאות, אלא בסרטי אימה ומתח שלא מתיימרים להיות ריאליסטיים. בואו נודה, עם כמה שג'ון דו וחניבעל לקטר מגניבים, אני בספק אם אנשים כאלה היו קיימים במציאות, לפחות בנסיבות שדומות לאלה שבסרט. אני מסכים עם קביעתן של כמה ביקורות שאכן יש נקודות שבהן העלילה הזאת יותר מדי מופרכת ולא תואמת לשאר הסרט, אבל מצד שני אני גם לא מסכים עם הביקורות הללו משום שמבחינתי, הסרט בהחלט מצליח להתחמק מהנקודות המסריחות האלה כמו גדול. הרגשתי שבמהלך כולו, גם כאשר הוא מתדרדר למחוזות טיפה יותר זולים או לא כתובים טוב, הסרט, כאמור, מספיק מעניין והוא תמיד מוגש בצורה שתאפשר השעייה חלקה של חוסר האמונה (מה שנקרא "סיספונד") ככה שמתאפשרת סחיפה למרות שלפעמים הכתיבה יכולה קצת לאכזב.
הסחיפה הזאת, אגב, מתאפשרת בעיקר בגלל הבימוי המצויין של דניס ווילנו. לא ממש ברור לי מאיפה הבחור הזה הגיע (טוב נו, אני יודע שהוא קנדי ושהוא היה מועמד לאוסקר פעם אחת בקטגוריית הסרט הזה), אבל בוא'נה, הבחור במאי נהדר ועושה רושם שהוא סיים בהצטיינות את הקורס של דייוויד פינצ'ר ליצירת אווירות אפלות. כבר יצא לי לראות סרטים עם אווירה כבדה ועגומה בסרטים לאחרונה שעשו שימוש נהדר בתחושות של המקום בו הם התרחשו. אבל דווקא פנסילבניה בנובמבר הרשימה אותי הרבה יותר מצפון שבדיה ב"נערה עם קעקוע דרקון" או לונדון האפורה בסתיו ב"החפרפרת". הפרבר שבו מתרחש הסרט הוא מקום שלו אומנם, אבל בצורה ממש מטרידה. עזבו את זה שמוזיקה אין בסרט הזה בכלל (טריק שאני רוצה לראות יותר סרטים משתמשים בו), אלא שרחובות כמעט תמיד ריקים, החורף כאילו הקפיא את החיים והאזור כולו הפך לשממה אפורה ומבודדת. ועד כמה שזה נשמע מדכא - טוב, זה באמת מדכא. אבל גם קסום בדרכו שלו. הדרך שבא ווילנו מצליח להעביר את כל העוצמה הרגשית של הסיפור האפל במסגרת האווירה הממש לא נעימה הזאת לא רק מצליחה להתאים בין שני הדברים, אלא גם להפנט ולסחוף בצורה שמעט מאוד סרטים לאחרונה יודעים. ווילנו ביחד עם הצלם האגדי רוג'ר דיקנס פשוט מצליחים לגרום לכך שאפשר להרגיש פיזית את הכפור, והאפרוריות האפלה שלו יכולה להשפיע באופן מאוד דרסטי על הרגשות שלכם. גם אם תראו את הסרט ביום שבו נחתם חוזה שלום סופי בין ישראל לפלסטין, שהוא במקרה גם יום לידת ילדכם הראשון ועל הדרך אתם גם מגלים שזכיתם בדאבל לוטו - אתם עדיין הולכים לצאת מהסרט בדיכאון. אבל דיכאון נפלא.
הסרט מתהדר, די ברור, בקאסט מרשים ביותר. יו ג'קמן, השחקן הראשי, נותן לטעמי את אחת ההופעות הגבריות הכי טובות של השנה עד כה (ומכיוון שאנחנו כבר בספטמבר, אז סביר להניח שבכלל). את ג'קמן הכרתי רק כוולברין, ועל "עלובי החיים" דילגתי. אבל בזכות "אסירים", אני יכול להבין רטרואקטיבית, ברמת הקונספט, את המועמדות שלו לאוסקר. הוא, מסתבר, שחקן נהדר. אם לתאר אותה במילה אחת, ההופעה שלו היא עוצמתית, כנה ומושקעת ברמות על, והיא גם מספיק ורסיטלית שקשה שלא לאהוב את הדמות ולתעב אותה בו זמנית. אני מוכרח לומר שאפילו שאובראול אני אוהב יותר את "הזאב הרע" (בעיקר בגלל הסגנון. כי מותחן רציני כמו "אסירים" אנחנו רואים הרבה, אבל מותחנים פסיכיים ומהנים אנחנו מקבלים פחות), לא היה רגע שבו התלבטתי מה אני חושב על הדמות של גראד – תמיד עודדתי אותה (כן, כן). פה, ג'קמן באמת מצליח לעורר בצופה ספקות האם הוא הגיבור או הנבל של הסיפור, ולהיות מדהים בשני התחומים.
ולצד האבא הנקמני של ג'קמן, דווקא העזר כנגדו, ג'ייק ג'ילנהול, מהווה את הדמות הטרגית האמיתית של הסרט. הדמות של לוקי אומנם לא מראה טווח רחב מדי של רגשות ואינה טומנת רוב סודות בתוכה, אבל ג'ייק ג'ילנהול עושה פה משהו מהפנט עמה, ואני כמעט בטוח שזה לגמרי טאץ' אישי מיוזמתו ולא משהו שהיה בתסריט מלכתכילה. בהתחלה הדמות נראית אנמית, "ונילה" כזאת, וכך גם המשחק של ג'ק, אבל במשך כל הסרט מתעוררת התחושה שלדמות הזאת יש עבר שאומנם לא ידוע מהו, אבל משפיע על כל ההחלטות והפעולות שלו, ורואים שהעבר הזה כואב. הוא מכניס עומק ומשמעות רבה לדמות, אפילו כשמדובר בעומק מאוד ריק ובמשמעות שלא קיימת. זה הישג לא רע בכלל, אני מוכרח לומר. כמו ג'ינלנהול, גם פול דאנו ומליסה ליאו ראויים לציון בתפקידים שרק בדיעבד ניתן לראות את הגאונות שלהם. הייתי מסביר למה, אבל שוב, ספוילרים.
ותכלס, פה אפשר לומר שזאת הבעיה הגדולה של הסרט, למרות שהיא לאו דווקא נובעת מהסרט עצמו. זה סרט שפשוט הרבה יותר קל להבין ולאהוב אותו רק אחרי שהוא נגמר. העוצמה שלו מחלחלת לאט לאט ובשקט. במהלך הסרט עצמו, בגלל שהוא כ"כ שקט, כ"כ איטי, כ"כ כבד, כ"כ קר ומנוכר, כ"כ מורט עצבים ובעיקר כ"כ ארוך, אפשר יהיה לשים לב לפגמים באופן הרבה יותר בולט במהלכו. שני סוגים של אנשים הולכים לצאת מהסרט: אלה שלא מתו עליו במהלכו ולא מתים עליו גם אח"כ, ואלה שלא עפו במהלכו ואז ככל שהזמן נמשך מתחילים לקלוט יותר ויותר את ההשפעה שלו. אני, אם הביקורת לא הבהירה את זה, בהחלט שייך לקבוצה השנייה. הסרט הזה עשוי במקצועיות מטורפת וסוחף כמו שמעט סרטים יכולים לסחוף, וגם אם לפעמים התסריט שלו יכול להראות פגם או שניים, הסרט לרוב יצליח להקפיא לכם את חוסר האמונה ותשומת הלב לבעייתיות, בדיוק כמו שהוא יכול להקפיא לכם את הדם. אם אתם מעוניינים בחוויה שיכולה להיות מייגעת במהלכה, אך משתלמת בסופו של דבר, הסרט הזה הוא בשבילכם.
מאת: גבי קוגן
פורסם בבלוג 'סרטים, מוזיקה וכאלה'
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: