מאת: ששת
ג'יימס ג'אד, מנצח בריטי שכבר היה כאן בראשון לציון (קצת מזכיר בצדודית שלו את ישראל גוריון) מי שניהל בקריירה העשירה שלו את הסימפונית של ניו- זילנד, הפילהרמונית והאופרה של פלורידה, ניצח גם במשחקים האולימפיים בסידני אוסטרליה ועוד. פשוט ניצח בענווה מחד ובהתלהבות על התזמורת הסימפונית ראשון לציון וזכה לתשואות הקהל.
התכנית הייתה מעולה ומגוונת:
ורדי – "נבוקו" – הפתיחה
צ'ייקובסקי – ואריאציות על נושא רוקוקו לצ'לו ולתזמורת אופ. 33
מקס ברוך – כל נדרי, אופ' 47
ברהמס – סימפוניה מס' 2 ברה מז'ור, אופ' 73 ( הפסטורלית)
אני לא צריך להרבות בשבחים על נבוקו של ורדי, יצירה שהפתיחה שלה נעימה ומרתקת, ורדי הצליח להכניס לפתיחה את כל הרמזים על היצירה ומה הולך להיות בהמשך, וכאן למרות השימוש בכלי הנשיפה חצוצרות וטרומבונים , חלילים וקרלרינט וכל התזמורת זו הייתה ממש סוכריה או ממתק שאינו צורם באוזן אלא גורם לך לעצב לא בגלל סיפור העבדים העבריים אלא בשל היות הפתיחה קצרה (7 דקות).
אולם מי שגנב את ההצגה בקונצרט הזה לא היה אחר מאשר הצ'לן גבריאל ליפקינד, יליד הארץ (1977), תלמידו של עוזי ויזל וכן השלים לימודים באירופה וארה"ב, כבר בגיל צעיר גרף פרסים וניצח בתחרויות מובילות. כאן בערב זה הוא היה הסולן בצ'לו ביצירה: צ'ייקובסקי – ואריאציות על נושא רוקוקו לצ'לו ולתזמורת אופ. 33 וביצירה המרגשת מאוד : מקס ברוך – כל נדרי, אופ' 47.
כשסיים לנגן רשמתי כדלקמן: "לפעמים לא יודעים איפה נגמר האדם ומתחיל הצ'לו". גבריאל מתחבר לכלי בדבקות שאי אפשר לתאר, הוא ממש מתמזג עם הצ'לו ורק לפעמים שולח מבט מחויך לעבר המנצח כאילו אומר לו: נו? ראית איזה ביצוע יצא לי? ילד פלא של ממש.
לאחר שהתרגשנו עד דמעות מקול נדרי הקהל שהריע לא ויתר לו על הדרן, והוא ביצע קטע סולו מתוך היצירה האחרונה שכתב פאול בן חיים על ערש דווי ושהספיק לשמוע אותה בביצועו של עוזי ויזל.
לאחר מכן אחרי ההפסקה ביצעה התזמורת את הסימפוניה מס' 2 ברה מז'ור, אופ' 73 של יוהנס ברהמס. גלולת הרגעה סכרינית של מוסיקה קלאסית סימפונית במיטבה, מנוגנת על ידי תזמורת מעולה שהפכה אותה ליותר נעימה לאוזן.
הפתיחה שקטה, אולי מרדימה מעט, מוסיקה רכה כזו, מלודית משהו, מפעם לפעם כלי הנשיפה נושפים רוח חיים בגב כלי המיתר והצ'לו, אבל בראש ובראשונה יש לציין את נגן הקרן. בחלק השני, האדג'ו התאהבתי בפריטה הפיציקטו על מיתרי הכינור ושוב כלי הנשיפה והקרן בראשם מפיחים חיים בפרק מאופק.
ואז מגיע הפרק השלישי, האלגרטו גרציוזו ומביא קצבים חדשים ומנגינה, פרק מענג במיוחד. בפרק האחרון אלגרו קון ספיריטו כלי המיתר והבאסון פותחים באיזכור מהפרק הראשון , אולם מיד לאחר השקט הזה מגיעה כל העוצמה הנמרצת של התזמורת לידי ביטוי ומסתיימת בקודה בה שולטים הטרומבונים ושאר התזמורת.
הכל נפלא, רק דבר אחד: זו יצירה ששמעת, נהנית, ולא נשארה בך מלודיה שתתנגן לך בנשמה עם סיום הקונצרט.
פורסם באתר "הקדירה של ששת"
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: