"תמיד אמרו שיש לי פוטנציאל. וידעתי שיש לי. אבל... לא הרגשתי בטוח למרות זאת. לא חשבתי שאני אוכל להשיג את מה שרציתי, אז עשיתי... טוב, אתם יודעים מה. פעם אחת! ואז... לא יכלתי להתנגד יותר. הייתי צריך עוד. ועוד. ועוד. הפסקתי להבין, הפסקתי לעקוב אחר מסלו, איבדתי את עצמי. זה אכל אותי מבפנים. ובסוף... קלטתי שנכשלתי. אני רוצה לבוא לאני הישן, זה שמימש את הפוטנציאל שלו, ולהגיד לו שלא יעשה את זה! אבל... מאוחר מדי."
- קטע זה אינו ווידוי של ספורטאי שניסה להשתמש בסטרואידים, או כוכב רוק שהתדרדר לסמים. למעשה, זה הוא הווידוי של "כנס העתידנים", שעל אף הקשר הברור בינו לבין הכנסת חומרים מערפלי תודעה ומזיקים לגוף, דווקא מוכיח לנו משהו אחר. סרטו החו"לי הראשון של ארי פולמן, הבמאי הישראלי שידוע בשל הלהיטים "קלרה הקדושה", "מייד אין יזראל" וכמובן "וואלס עם באשיר", מוכיח שלא משנה כמה אנחנו מוצלחים, אם נרצה יותר ויותר ויותר, אנחנו תמיד יכולים ליפול.
רובין רייט (רובין רייט. ליהוק מקורי, הא?) היא שחקנית הוליוודית שימי הזוהר שלה מאחוריה. היא הייתה מלכת העולם ב"הנסיכה הקסומה" ועוד יותר ב"פורסט גאמפ", אבל הכל אומרים שהיא התדרדרה מאז. כבר 20 שנה שהיא מקבלת על עצמה רק תסריטים לסרטים שמתגלים גרועים, ודוחה כאלה שמתגלים כטובים. בקיצור, כישלון (אם כי משעשע שהסרט הזה יוצא כמה ימים אחרי שהיא הייתה מועמדת לאמי על "בית הקלפים". חתיכת טיימינג גרוע). אז כסף ומשפחה יש לה, אבל לא ממש שום דבר אחר. ואז, הסוכן שלה (הארווי קייטל) ומנהל האולפן שלה (דני יוסטון) מציעים לה הצעה: מסתבר שהוליווד רתמה לייצור סרטים טכנולוגיה חדישה של סריקת שחקנים. מה הכוונה? מכונה מיוחדת תסרוק את כל הגוף, כל ההבעות, כל הפגנות הרגשות וכל פן אחר שמגיע מרובין רייט השחקנית, ומעכשיו בסרטים תופיע מעין הולוגרמה אינטליגנטית שלה הניתנת לשליטה מוחלטת בידי טכנאים. ככה "רובין רייט" השחקנית תוכל לצלם 20 סרטים בז'אנרים שונים במקביל, בעוד שרובין רייט האדם יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, חוץ ממשחק. רובין מתלבטת רבות, אך בסוף מסכימה לאחר שהיא מגלה שלבנה יש מחלה קשה שגורמת לו לאבד את חושי הראייה והשמיעה, ומבינה שהג'ובות שהיא תרוויח מהעסקה יוכלו לממן לו טיפול.
וואו. החלק הזה של הסרט פשוט נפלא. רק הרעיון המטורף שלו מספיק בשביל להחזיק סרט שלם. סריקת שחקנים נשמע כמו רעיון שחשבו עליו ביחד אייזיק אסימוב וצ'ארלי קאופמן. מצד אחד, מד"ב הבוחן את סוגיות ההשתלטות וההקבלות בין העולם האמיתי לווירטואלי. מצד שני, סאטירה נושכת על הוליווד, על התעשייה, ועל הקונפליקטים הקשים בהם נתונים שחקנים בין הרצון לחופש אומנותי לבין בחירה . מצד שלישי, גם דרמה משפחתית מרגשת, שכן הסרט בהחלט נותן אקספוזיציה שחושף אותנו לילדיה של רובין רייט בצורה אפקטיבית שיוצרת אכפתיות לכל הדמויות. יש פה תצוגות משחק מדהימות של רייט (ועוד נדבר עליה), אבל גם של הארווי קייטל, דני יוסטון, וכמו כן גם פול ג'יאמטי ושני השחקנים שמגלמים את בתה ובנה של רייט, שניהם כנראה השחקנים הילדים הכי טובים שראיתי בסרט... ממזמן. הוא רצוף בהברקות תסריט ובימוי לכל אורכו. יש כאן כמות ממש מטורפת של סצינות זכירות ומהפנטות שלא עזבו אותי הרבה זמן אחרי הצפייה. הצילום עוצר נשימה, ויש לפולמן בהחלט יכולת לגרום גם למראות מצולמים ואמיתיים להיראות כמו ציור, באמצעות שימוש מדהים בצבעים, בזוויות ובפרספקטיבות. הדיאלוגים מעולים, ואפילו יש פה הומור לא רע בכלל, מהסוג שגרם לקהל לצחוק בקול רם יותר מפעם אחת. התמות, הסוגיות והדילמות האנושיות שהוא מעלה פשוט מרתקות ומעוררות מחשבה בצורה יוצאת דופן.
אלוהים אדירים, ארי פולמן, איזה סרט מדהים יצרת כאן! אם זה מה שהצלחת לעשות ב-45-55 דקות, רק תדמיין מה יכלת להשיג בשעתיים!
ואז, הסרט נופל לתהום. והוא לא ממש מצליח לקום. אתם מבינים, בערך אחרי שרובין נסרקת והעלילה יכולה להתחיל, קורה משהו מוזר. הסרט מדלג 20 שנה קדימה, ובו רובין האישה הלא-שחקנית נוסעת לאיזה מקום במדבר שהוא אזור מורשה רק לאנימציה... כן, מה? ואז הסרט פתאום הופך כולו לאנימציה, כולל רובין עצמה וכולל המדבר שהופך כולו לתערבות של צבעים ותמנונים ולווייתנים וקשתות בענן כאלה. ואז היא מגיע למלון שיש בו רובוטים מוזרים ואנשים שברגע שהם שואפים איזו אמפולה דרך האף הופכים ל... קלינט איסטווד, ואז מתברר שהיא הגיעה לשם כאורחת הכבוד של "כנס העתידנים"... שלא ממש מוסבר מהו. מה זה כנס העתידנים? למה היא שם? למה מארגן אותו אולפן הסרטים שבו היא חתו... רגע, הם רוצים להחתים אותה על עוד משהו שיהפוך אותה ל... נוסחה כימית?! שכולם יוכלו לקחת ולהיות היא...? משהו כזה?! ואז יש הרצאות על זה שבקרוב כולם יוכלו להיות מה שהם רוצים וזה ואז מגיעים מורדים שכולם שלדים שלובשים מסיכות גז ואז יש עולם כזה שלא ברור אם הוא מציאות או לא ואז כולם בניו יורק ויש פרחים וכולם ערומים ואז הם עפים וההיא שם וההוא פה וההוא מה?!
כן, תהרגו אותי אם הבנתי משהו בחלק הזה. הדבר היחיד שהצלחתי עוד איכשהו להבין הוא שהסרט מנסה להיות מד"ב חברתי כזה ולהפציץ את הקהל עם רעיונות ונושאים נשגבים כמו (יש לקרוא את המילים הבאות בקולו של ירון לונדון): "חופש הביטוי", "חופש הבחירה", "מציאות לעומת דמיון", "קונפליקטים בנפש האדם" וכו'. כן כן, תמות גבוהות ומתנשאות שכאלה, שהסרט רוצה שתסתכלו עליהן ותגידו "יואו זה כזה עמוק וגבוה!". אז לא, זה לא אף אחד מהדברים האלה. אני מעריך את הניסיון של פולמן לדבר על כל הרעיונות המעניינים האלה, הבעיה שיש כ"כ הרבה שזה כבר לא בדיוק עמוק. עמוק זה משהו שקבור באדמה. פולמן מעמיס כ"כ הרבה רעיונות על גבי כ"כ הרבה רעיונות אחרים, שהם כבר יוצאים מהאדמה ונערמים בארימה שמגיעה לשמיים. במילים אחרות - ההפך מעמוק. אולי אפילו "ערימות" זאת מילה לא נכונה, כי הם מפוזרים בכזה בלגן שלא עובר הרבה זמן עד שלא ברור איך רעיון א' מתקשר לב' ואיך יכול להיות שב' מגיע אחרי כ"ג. הסרט הזה נורא רוצה שתצאו ממנו ותחשבו עליו, אבל הוא לא יעשה את זה, יש כ"כ הרבה תמות ונושאים ורעיונות שאף אחד מהם לא באמת מפותח. בסוף הסרט, הרגשתי שרק רעיון אחד באמת הובן לי, ואני מוכרח לציין שזה הישג די מרשים עבורי.
אם שמתם לב לפי השם, אתם בטח מניחים שהסרט מבוסס על הספר "כנס העתידנים" של סטליסנב לם. אומנם הרבה רעיונות ותיאורים מהספר ההוא מוצאים את דרכם גם לפה, אבל אתם יודעים, אני לא חושב שרובין רייט, שהייתה בערך בת... 5 כשהספר יצא לאור, הייתה הדמות הראשית פה. נדמה שזה מה קרה: לארי פולמן היה רעיון אחד מבריק לסרט מצולם שאף אחד לא רצה להפיק לו, ומצד שני גם היה לו רעיון לעיבוד של הספר של לם. ובגלל סיבות כאלה ואחרות, הוא החליט לשלב ביניהם בצורה הכי לא טבעית שיש. בחיי שאני לא מבין חצי מהבחירות התסריטאיות שפולמן עשה פה. אם כבר איחדת בין המד"ב שלך למד"ב של לם, לא יכלת לטרוח לפחות להבהיר את הקשר האמיתי ביניהם, ולא סתם לזרוק דמות מסרט אחד לתוך סרט אחר ולהתייחס לזה כאילו כלום? פולמן בונה פה עולם וממציא לו חוקים שנראה שכל הדמויות מודעות אליהם, אבל לנו הצופים הדברים האלה לא מוסברים, ככה שאפילו את המינימום של סחיפה לתוך העולם הזה אין לנו. סביר מאוד להניח שלא מדובר בניסיון לגרום לנו "לפרש את זה בעצמינו", אלא פשוט בעצלנות. הסרט קופץ בזגזים מטורפים מעניין לעניין, לא מפתח אף אחד מהם, ולאט לאט מאבד את השלד העלילתי הבסיסי שלו וגורם לו לנזול. אני בעד עלילות ומבנים לא קונבנציונליים, אבל זה יותר מדי בשבילי. אני רוצה היגיון מסויים, מינימלי. אז מילא שזה בליל מבולגן, לא קוהרנטי, חסר היגיון, הזוי במובן הרע ופשוט כמעט חסר מבנה או סיפור. יש סרטים כאלה. הבעיה היא שכאן זה בכוונה. זה בדיוק מה שארי פולמן רוצה שתרגישו, כי זה הקטע והגימיק של כל הסרט. במילים אחרות, זאת לא סתם כתיבה גרועה: זאת כתיבה טרולית.
אבל זאת לא הסיבה היחידה שהחלק המצוייר של הסרט הוא שפל לעומת החלק המצולם. הנה הסיבה השנייה.
זה פריים אחד בלבד, אקראי לחלוטין, מתוך הסרט. שמתי אותו פה רק כי זה בערך מה שמצאתי בחיפושיי באינטרנט. האמינו לי שזה לא שיא הטירוף וה-WTF שאפשר למצוא על המסך בכל עת נתונה. להגיד שהאנימציה פה מדהימה זה זלזול. נכון, אין כ"כ העמקה בטקסטורות או בצלליות, אבל רמת ההשקעה בפרטים שממלאים כל שוט, בצבעים, בתנועות, בעיצובים ובקנה המידה שלה הם פשוט בסדר גודל שלא ניתן למצוא בד"כ בסרטי אנימציה דו-מימדית בימינו. הסרט נראה כמו הלוני טונס ופופאי שפוגשים את האנימציה של Heavy Metal ויושבים איתה במאורת אופיום. וגם שוטים מלא אלכוהול, לוקחים מלא אקסטזי, מלקקים מלא בולים ומסניפים דבק ומדלל טיפקס. זה מטורף, זה ביזארי, זה חסר כל היגיון או קשר לעולם שלנו - וזה נפלא, מרהיב ומהמם. האנימציות כ"כ רבות, כ"כ ורסיטליות וכ"כ מלאות חיים, שזה כנראה הסרט עם הכי הרבה Easter Eggs מאז "רוג'ר ראביט". כבר בתמונה הזאת אתם יכולים לראות, למשל, את קלינט איסטווד ואישה עירומה עם דג במקום ראש. וזה נהיה יותר ביזארי: בפריימים מסויימים בסרט תוכלו למצוא את אליזבת' הראשונה מלכת אנגליה, אלים מצריים, זיגי סטארדאסט, גבע אלון, דון דרייפר מ"מד מן", מייקל ג'קסון, ישו הנוצרי בגרסה האנימה שלו ואפילו - שימו לב - תפוח היטלר. יש בסרט הזה תפוח היטלר. תפוח. היטלר. ואלה רק הדברים שאני הצלחתי לתפוס. אנשים אחרים דיווחו על על פרטים קטנים וגדולים אחרים, ברקע ובקדמת הבמה, שאני לא קלטתי בכלל.
אז מה הבעיה פה, אתם שואלים?
הבעיה היא שהם איכשהו, לא יודע איך, לקחו סרט שיש בו אנימה ג'יזס ותפוח היטלר - והפכו אותו לכ"כ משמים. שימו לב, לא משעמם. בכל זאת, קשה להישאר אדיש לנוכח חלק מהדברים שהולכים שם. אבל בדיוק כמוש שהתסריט קלוקל ומעמיס על הצופה יותר מדי, כך גם דרך ההגשה והאנימציה: מקסימה ככל שתהיה, העובדה שהם זורקים עליך כ"כ הרבה דברים בכ"כ מעט זמן הופכת במהרה ממשהו מרהיב ומגוון למשהו מתיש ומעייף שלוקח חלק גדול בהרס של כל זכר שיש בסרט לדברים כמו "מבנה" או "קצב". יש שם כ"כ הרבה, ובכל זאת כ"כ מעט. מישהו שאני מכיר ואהב את הסרט אמר לי שהוא לא הבין כלום, אבל הרגיש הכל. אני אישית לא יכול לומר אותו דבר. מלבד סצינה אחת, החלק המצוייר של הסרט הזה לא באמת הוציא ממני שום שמץ של עניין, של סחיפה או של רגש. ושוב, אני מדבר על סרט עם תפוח היטלר. איך את זה הצלחתם להפוך ללא מעניין?! בחיי שאין לי מושג.
אבל לזכותו הגדולה של הסרט, יש בו דבר אחד שנשאר טוב לכל אורכו, גם כשהוא מצולם וגם כשהוא מצוייר: רובין רייט.
מעולם לא הבנתי מה ההבדל בין המונחים Acting ל-Performance. עד עכשיו. נכון, חצי סרט היא לא באמת מופיע על המסך, אבל הנוכחות שלה עדיין חזקה באנימציה. בחלק המצולם, היא מפגינה משחק מדהים, קשת מדהימה של הבעת רגשות והיא פשוט מהפנטת ביכולות שלה, במיוחד בסצינה אחת שהיא ללא ספק אחת הכי טובות של השנה. החלק הזה היה מספיק כדי להכריז עליה בראש חוצות כאחת מתצוגות המשחק המהממות ביותר של השנה. אלא שנוסף על כך הוא החלק המצוייר של הסרט, שאליו רובין הצליחה להעביר את כל מה שהיא עשתה טוב בחלק הראשון, אבל מן הסתם עם קצת עזרה. הדיבוב שלה מקצועי ומרשים ביותר, ברמה שבהחלט להרגיש את מה שהיא מרגישה רק בזכות הקול שלה (כמו הגיטרה של דיימבאג), אבל ניכר שהייתה השקעה בלתי נדלית גם מצד האנימטורים, שבחנו את התנועות, הניואנסים וההבעות של רובין האמיתית ותרגמו אותה לקווים וצבעים נעים - באופן מאוד מתאים לנושא הסרט - ממש כאילו סרקו אותה.
אם כך, רובין רייט מדהימה ועושה את הסרט, והחלק המצולם שלו הוא סרט נפלא. אבל הסרט שעשוי באנימציה, עם כמה שהוא יפהפה, פשוט כתוב בצורה כזאת נוראית, והוא גם אנמי מאוד בנוסף להכל. כזאת ירידה ברמה לא ראיתי מזמן בתוך סרט אחד, והיא ממש הרסה לי אותו. ובכל זאת, חייבים להודות שהסרט הזה הוא לא משהו משהו שכבר ראיתם. אם אתם חושבים שכתיבה והגשה מזעזעות יכולות להתגמד בעיניכם לצד חוויה אומנם משמימה, אבל גם ביזארית ומטורפת מספיק, אני חושב שהסרט הזה יכול להיות בשבילכם. אולי אתם תצליחו איפה שאני נכשלתי ואשכרה תבינו אותו.
רגע, עכשיו זה הכה בי. הסרט הזה הוא ספינאוף לסרטון של "ניצה ולחם".
במאי: ארי פולמן
שחקנים: רובין רייט, הארווי קייטל, דני יוסטון, ג'ון האם, קודי סמית'-מקפי
תסריט: ארי פולמן (וסוג של מבוסס על הספר "כנס העתידנים" של סטניסלב לם. סוג של)
ז'אנר: אנימציה, דרמה, מד"ב
שנה: 2013
מאת: גבי קוגן
פורסם במקור בבלוג 'סרטים, מוזיקה וכאלה'
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: