מאת: רותם יפעת
לא נעים להודות (בעיקר בפני עצמי), אבל אני מתקרב בצעדי ענק להפוך ללא רלוונטי עבור הוליווד: בעוד חצי שנה אצא מקבוצת הגיל הנחשקת 18-35. והאמת שאני לא יכול לבוא בטענות אל המפרסמים שלא מוציאים בי עניין, אלא להפך, אני לא מוצא עניין (או יותר נכון זמן) לכל הסרטים שבעולם. מסתבר שמחויבות של אדם בוגר זה דבר לא פשוט. ולכן כשכבר יש לי זמן ללכת, אני מנסה להתחבר לאני הצעיר וליהנות מכל רגע בלי לחשוב יותר מדי.
"מהיר ועצבני 8" עושה עבודה לא רעה. נכון, חלק מהכיף זה גם לצחוק על וין דיזל (בניגוד ל-לצחוק מ-דווין ג'ונסון) אבל בסופו של דבר הנאה היא כמו קלוריות, לא משנה מאיפה היא מגיעה. לאור זאת מזהיר מראש: הביקורת הזו לא תכלול התייחסות לכמה העלילה הגיונית או צפויה, והאם הדברים שהם עושים אפשריים פיזיקלית או טכנולוגית. בעולם בו דונלד טראמפ הוא הנשיא, סרטי "מהיר ועצבני" הם לא אלו שמותחים את גבול האפשרי.
ג'יימס וואן במאי החלק הקודם עבר לביים את "אקווה-מן" ואת מקומו תפס פ. גארי גריי ("היישר מקומפטון", "אזרח שומר חוק"). בהתאם לשינויים שעברה הסדרה לאורך השנים הסרט מתמקד פחות במרוצים ויותר במרדפים והדבר בא לידי ביטוי גם בסגנון האקשן. גריי מצליח לעשות משהו יחסית מינימליסטי (לשאר סרטי הסדרה לא ביחס לסרטים צרפתיים משנות השלושים) ופחות רועש. הוא נמנע ממכוניות שצונחות ממטוסים (אם כי צוללת שיוצאת ונכנסת מקרחונים זה לא רחוק מזה) ודברים שהם רק קצת לא סבירים. אבל יותר מכך, גריי מביא משהו קליל ומודע לעצמו לסרט: כך למשל השוד הראשון שהחבורה מבצעת בכלל לא נראה ואנחנו מגיעים רק לסופו. הוא מגדיל ונותן לדמויות לצחוק על כך שהיה עליהם לצנוח ממטוס כדי להגיע לשם. זה לא ברמה של "רחוב ג'אמפ 21" אבל זה משעשע.
למרות שהם פרשו, דום (דיזל) והמשפחה מצטרפים להובס (ג'ונסון) למשימה חשאית בשם הממשלה האמריקאית בברלין. אבל בתום המשימה דום מעיף את הרכב של הובס לצד הדרך, לוקח את הנשק שהם גנבו ומעביר אותו לסייפר (שרליז ת'רון) שסוחטת את דום לעבוד עבורה. סייפר היא סייבר-טרוריסטית שלמעשה עמדה מאחורי חלק מהיריבים עימם התמודדו בעבר. הובס מוכנס למאסר תא ממש מול דקרד שואו (ג'ייסון סטיית'ם) אבל זמן קצר לאחר מכן מיסטר נובאדי (קורט ראסל) עוזר לשניים לברוח. נובאדי מכריח את הובס והמשפחה לעבוד עם שואו כדי לעצור את סייפר. החבורה משלבת כוחות כדי לעצור אותה, כל אחד מהמניעים שלו: נובאדי רוצה להשיג את הנשק שברשותה, שואו רוצה לנקום על כך שהיא בגדה באחיו, הובס רוצה לטהר את השם שלו והמשפחה רוצה להבין למה דום בגד בהם. הם עוקבים אחרי דום לניו יורק וסיביר ומנסים למנוע מסייפר להשיג נשק גרעיני.
אם על סרטי מארוול נהוג לומר שהרעים הם החוליה החלשה בהם, אז מסתבר שאפשר גם יותר גרוע. הדמות של סייפר לא עובדת בשום רמה. החל מההגדרה שלה: סייבר-טרוריסטית. זה שהיא משתמשת בטכנולוגיה כדי להשיג את המטרה שלה זה הגיוני, אנחנו בשנת2017 לא הייתי מצפה שהיא תסתנן במשך שנים לממשל הסובייטי כדי להשיג צופן של טילים. סייבר-טרור זה לגרום לאנשים לא מתאימים לקבל שידוך בטינדר.
בסופו של דבר היא גונבת ראש נפץ גרעיני – מהלך של נבל בונד קלאסי. כביכול, יש לה מטרה אידאליסטית מאחוריה: היא רוצה להיות השוטר של העולם, שכל המעצמות יידעו שאם הם יעשו משהו רע היא תגיב בנשק גרעיני. רק שבפועל זה אומר שהיא כוח מאיים כמו כל מעצמה. היא מטשטשת את השכרות לכוח על ידי כל מיני מנטרות בשקל וחצי שהיא לקחצה מ"מי הזיז את הפצצה הגרעינית שלי". אבל האידיאולוגיה של סייפר לא מתקיימת בוואקום, ונדמה שהיא מדברת בריקנות רק כי זה מה שמתאים לדמות של דום, שכל מה שמניע אותו זה משפחה, כבוד וכבוד המשפחה. לא רק שזה מעייף אחרי 8 סרטים, זה גם מאד חד ממדי ולא מעניין ונדבק גם על היריבים איתם הם מתמודדים.
הבעיה הנוספת עם סייפר הוא תצוגת המשחק של שרליז ת'רון שלא הבינה שיש רק שתי דרכים להופיע בסרטים האלה: או להיות שחקן מוגבל כמו דיזל או לתבל הכול עם הומור כמו שקורט ראסל עושה. היא הייתה צריכה לשבת עם זוכת אוסקר אחרת שמופיעה בסרט (אם כי רק למספר דקות) הלן מירן כדי להבין איך עושים את זה. מירן נראית מגוחכת, אבל זה משתלב היטב עם הסרט.
הניסיון להיות רצינית גורם לת'רון להיות כל כך לא משכנעת ובעניין של הסרט, שהיא מצליחה להיות פחות סקסית משהייתה ב"מונסטר". להזכירכם, סרט עבורו היא העלתה 14 ק"ג וגילחה את הגבות כדי להראות לא אטרקטיבית (ולזכות באוסקר). במחשבה שנייה, אם הפעם היא הצליחה להשיג את זה עם מינימום עזרה – נראה לי היא צריכה לזכות שוב. חשוב לציין שאני לא חושב שהיא או אף אישה (או גבר) צריכים להיות אובייקט מיני בסרטים ולא על זה הם נמדדים. אבל במקרה הזה ברור שזה מה שניסו שהיא תשדר.
אין ספק שהמשפחתיות של הדמויות עברה גם אל השחקנים, והם מחפים על יכולות משחק סבירות בכימיה מצוינת. הדבר נכון בעיקר לדיזל ולאשתו בסרט לטי (מישל רודריגז). כאמור שאר השחקנים לוקחים את הסרט בקלילות ובנון שלנטיות. לודקריס וטייריס גיבסון עסוקים בלעקוץ זה את זה כחלק מ"מאבק" על ליבה של נטלי עמנואל שלוקחת הכול בקלות ושומרת את תצוגות המשחק המשמעותיות יותר ל"משחקי הכס". לעומתם סטיית'ם וג'ונסון גם מפגינים הומור רב וגם מתחברים היטב, מי יודע, אולי באחד מסרטי ההמשך רק יתמקדו בהם ויזנחו את המשפחתיות של דום. בכלל, ג'ונסון מחזק את מעמדו כשוורצנגר הבא אבל עם יתרון: בתור יליד ארה"ב הוא גם יכול להיות נשיא. זה לא יהיה קרב קל לטראמפ.
לאור הפתיחה המצוינת של הסרט בארה"ב השאלה היא לא אם תהיה המשך אלא האם הסדרה הזו עוד תעבור את ג'יימס בונד בכמות הסרטים שלה. אישית מה שבאמת הייתי רוצה לראות זה את דיויד קרוננברג מביים את אחד הפרקים הבאים. יכול לשלב כסיקוול ל"קראש" – שתי ציפורים במכה אחת.
פורסם באתר אידיבי CC
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: