מאת: יונתן דורון
אני אוהב מאוד את הסרט "מרי פופינס". הסרט מ-1964 עדיין מקסים, שובה לב ולא נמאס מהשירים המעולים ששזורים לכל אורכו. ג'ולי אנדרוז, כזכור, גילמה בסרט את האומנת של ג'יין ומייקל בנקס. "להציל את מר בנקס" מורכב משני חלקים השזורים זה בזה -לקראת הסוף יש גם קטע איום שבו הם משתלבים- ומיד אחרי הפסקה שתסביר על עלילת הסרט, אבקר כל חלק בנפרד (בעברית שכחו לתרגם את המילה "מיסטר" למר או אדון, אז עשיתי זאת בשבילם). כמו כל סרט שמתייחס לסרט אחר, מומלץ להכיר היטב ו/או לאהוב את "מרי פופינס" כדי ליהנות מהסרט הזה כמו שצריך.
"להציל את מר בנקס" מתאר את סוף חיזוריו הארוכים של וולט דיסני (טום הנקס בתפקיד משנה) אחר הסופרת פי.אל. טאוורס (אמה תומפסון) כדי שתועיל לחתום על מכירת הזכויות של הספרים שכתבה בכיכובה של האומנת מרי פופינס. במקביל מתוארת בפלאשבקים ילדותה של הסופרת בערבות אוסטרליה (את אביה הבנקאי מגלם קולין פארל). היא מגיעה מלונדון אל לוס אנג'לס בשביל זה, ועובדת עם התסריטאי (ברדלי ויטפורד) וצמד האחים שרמן (ג'ייסון שוורצמן ובי.ג'יי נובאק) שכתבו את השירים המושלמים.
החלק של אמה תומפסון
העלילה: ב-1961 טסה טאוורס מלונדון ללוס אנג'לס. היא נפגשת עם וולט דיסני במקביל לישיבתה בחדר החזרות עם התסריטאי והאחים שרמן, כשבין לבין מלווה אותה הנהג הצמוד מטעם האולפן (פול ג'יאמטי).
וולט (כפי שאהב שאנשים קראו לו) חיזר במשך עשרות שנים אחרי הסופרת. התסריט ל"מרי פופינס" נכתב לפני שנתנה את הסכמתה, וכשהיא הגיעה ללוס אנג'לס ההפקה כבר היתה בשלבים מתקדמים ועבדו על השירים. הקטעים שבהם מציגים בפני טאוורס סקיצות של התלבושות והתפאורה ומשמיעים לה את השירים הם המוצלחים ביותר בסרט. פה יש דרמה וקומדיה ועניין, וגם רגעים מרגשים. חבל שאין יותר כאלו מתוך החדר שבו שונה שם האם בסרט, הושלמו השירים ובעצם עיצבו את אחד הסרטים המוסיקליים הטובים ביותר שיש. גם כשמערבים את וולט והוא נפגש עם טאוורס זה מעניין ומבדר.
הקטעים הראשונים עם הנהג של טאוורס מצחיקים, אך בהמשך הם הופכים להיות מעיקים ומעצבנים, למרות שג'יאמטי מוצלח בתפקיד (נדמה לי שבמילון כלשהו מופיעים שמו ותמונתו ליד המילה "נעבעך"). אני לא יודע אם דמותו מבוססת על מישהו אמיתי, אני משער שלא. בכל מקרה, אני מבין שהם רצו דמות שעמה טאוורס תהיה גם נחמדה ותפתח את לבה, אך לא כך. זה מרגיש יותר מדי כמו משהו קליל וקצר של "הנהג של מיס דייזי".
אמה תומפסון תהיה מועמדת לאוסקר על תפקידה, והיא באמת נהדרת. כבר הרבה שנים לא כיכבה בסרט ונהדר לראות אותה על מגוון יכולותיה. זהו, ללא ספק, החצי הטוב בין השניים. הרגעים המקסימים והמרגשים מחפים על הפגמים, ציון לחלק זה: ארבעה כוכבים.
החלק של קולין פארל
העלילה: ב-1906 טאוורס הצעירה עברה עם משפחתה לבית חווה מבודד באוסטרליה. אביה הוא הרוח החיה והמלהיבה במשפחה.
בהתחלה זה היה מעניין. מלבד הדברים הברורים של אב שעובד בבנק, שיבצו רמזים להשראות של הספר בצורה חביבה (הדוד אלברט, למשל). אך באיזשהו שלב זה הופך ליותר מדי מסביר: היא עושה משהו בבגרותה, ואז אנחנו רואים את הסיבה לכך בילדותה; והסיפור עצמו לא מספיק מעניין. אין לו "זכות קיום" בפני עצמו. אין דרמה למה שיקרה לבני המשפחה הזאת. החלק הזה הוא ניסיון להסביר לנו למה היא מתנהגת בצורה כזאת איומה בבגרותה.
בשלב מאוחר (מדי) נכנסת אישה שלא במקרה מזכירה את דמותה של מרי פופינס, והתפקיד שלה קטן ושולי. עמה מגיעה הקלישאה הקולנועית מספר 7: שיעול כסימן למחלה סופנית. בשלב מסוים בכל פעם שעברו לאוסטרליה רציתי שיחזרו ללוס אנג'לס. ציון לחלק זה המיותר, המרגיז שלוקח זמן מהחלק המעניין: שני כוכבים. עם כן, ממוצע של שני החלקים.
פורסם באתר אידיבי תחת רישיון cc-by-sa
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: