מאת: גבי קוגן
כשאני רואה סרטים שעוסקים בגיל ההתבגרות ומתרחשים בימינו, תמיד יש לי נטייה להתסכל עליהם בעין יותר בוחנת מהרגיל, כי מה לעשות, אני בעצמי בן נוער שחי בימינו ויותר קל לי לאתר פאקים באמינות או באותנטיות של הסיפור והדמויות שלו, כי אלה הדברים שאני חווה/חוויתי. עד היום לא יצא לי לראות סרט התבגרות אחד שהחיבור שלי אליו היה מאה אחוז - אבל יכול להיות שהמצב התשנה עם "החיים על פי דנקן", סרט שמוקרן כעת אבל לא נראה שזוכה לבאזז כלשהו. ככה שלפני הביקורת, ארד לשורה התחתונה ואומר: לכו לראות את הסרט הזה. אם לא, הוא יירד מהמסכים די מהר ואז סתם תפסידו את אחד הסרטים הכי טובים של 2013.
דנקן (ליאם ג'יימס) נוסע לחופשה משפחתית ארוכה בחוף הים במהלך הקיץ, אבל מה שנשמע כמו חלום לכמה ילדים, בשבילו הוא סיוט. הוא נוסע לשם עם אמו (טוני קולט,שתהיתי איפה היא הייתה 5 שנים), אבל גם עם החבר החדש שלה, טרנט (סטיב קארל) ובתו של טרנט מנישואיו הקודמים. דנקן לא הכי אוהב את המועמד הפוטנציאלי למשרת אביו החורג, אבל לפחות זה הדדי, כי עושה רושם שגם טרנט לא מת על דנקן, וכבר בסצינה הראשונה של הסרט מעניק לו ציון, וטוען שהוא "3 מתוך 10". כשהם מגיעים לבית החוף של טרנט, דנקן פוגש המון טיפוסים צבעוניים - שני חברים ותיקים של טרנט (רוב קורדרי ואמנדה פיט), שכנה פרחה (אליסון ג'ייני), הבן הפוזל והחנייבץ שלה, ואת בתה סוזנה (אנאסופיה רוב) שהיא אחד הדברים היחידים שהוא עוד איכשהו מביע בו עניין. הדבר האחר שהוא מביע בו עניין הוא פארק מים בקרבת עיירת החוף, שנראה כאילו נשאר תקוע בשנת 1983 ומנוהל על ידי בחור אקסצנטרי ומוזר בשם אוון (סאם רוקוול), שהופך לדבר הכי קרוב לחבר שדנקן אולי יקבל בקיץ הזה.
הדבר הראשון שהבחנתי לגבי הסרט הזה, בהמשך לפסקה הראשונה, הוא העובדה שדנקן הוא ילד נורמלי לגמרי. הוא לא סובל מהפרעה נפשית כלשהי או טראומת ילדות - דברים שבימינו נהוג להכניס לסרטי נוער על מנת לתרץ התנהגויות מסויימת על הדמות הראשית - וגם אין לו איזו תכונה חריגה שמונעת ממנו להשתלב בסביבה, הוא לא הומו או שחור או בעל נטיות התאבדותיות, ואפילו אי אפשר לומר שהוא חנון. בסך הכל ילד ביישן וחסר ביטחון, אבל באופן פרופורציונלי לגמרי, שעוד לא בדיוק יודע מי ומה הוא רוצה להיות, ומה המקום שלו בעולם. הוא אומנם חש לפעמים שלא מבינים אותו, אבל רוב הזמן יותר בקטע של "הוא לא מבין אף אחד". לא מבין מה אמא שלו מוצאת בחבר שלה, לא מבין את השכנים והחברים המוזרים שעושים שטויות ביחד עם המשפחה שלו ובעיקר מביכים אותו ואת עצמם, והוא מתבייש, והוא מתבודד, הוא רוצה לברוח קצת מכל זה, אבל הוא לא יכול, הוא תקוע עם המשפחה המעצבנת שלו ועם החברים המצעבנים לו, ואין לו מה לעשות אם זה. אז הוא מסתגר בתוך עצמו, נכנע למשפחה, מתעלם מהשכנים והחברים, מרוב חוסר ביטחון הוא אפילו כמעט ולא מתייחס לעובדה שבמקום בו הוא נמצא הבנות כל הזמן בבגד ים קטן, גם אם הן לא בחוף הים עצמו.
למי מאיתנו לא את השלב הזה בחיים? של חוסר ביטחון עם עצמך, של אי ידיעה לאן אתה לוקח את עצמך, של תחושת ניכור מהעולם... אצל חלקינו השלב הזה היה קצר מאוד או מוחצן, אצל חלקינו יותר ארוך ויותר בולט. אבל מה שאני מנסה לומר, הוא שמדובר בסרט אותנטי לחלוטין. הוא תופס בצורה מושלמת את השלב הזה בחיים שנקרא גיל ההתבגרות, ולגמרי יודע להעביר את התחושות והרגשות שעוברות על ילד בן 14. יותר מזה, אין פה ניסיון לייפייף את המציאות (כמו ב"כמה טוב להיות פרח קיר") או להעכיר את המציאות (כמו ב"כמה טוב להיות פרח קיר"), אלא פשוט הצגה של העניין עם גישה מאוד דוגרית, בגובה העיניים. סרטים כאלה כנים הם לא דבר שרואים כל יום.
הכתיבה, כמובן, היא מה שעושה את זה אפשרי. הבמאים/תסריטאים (וגם בעלי תפקיד משני בסרט) הם נאט פאקסון וג'ים ראש, שכבר זכו ביחד באוסקר על כתיבת "היורשים", ביחד עם הבמאי של אותו סרט, אלכסנדר פיין. בתור עבודת סולו ראשונה שלהם, אין ספק שהם עשו עבודה מצויינת. התסריט של הסרט חכם, מבדר ומהודק. אין בו יותר מדי חלקים שמרגישים מיותרים ומבולגנים, והוא משלב הרבה אלמנטים עלילתיים שונים ומצליח איכשהו לדחוס אותם למנה אחת מגוונת אך מענגת. כתיבה הדמויות, על אף האמינות והאותנטיות שלה, כמעט אף פעם לא נופלת לקלישאות, ויהיה קשה למצוא בסרט הזה דמות שהיא מאה אחוז סטיאורטיפ (יש כמה דמויות שהן חצי סטירואטיפ, אבל בדרך כלל יש טוויסט כלשהו על אותו טוויסט, או לחילפון מדובר בסטירואטיפ שמעוגן במציאות, אז אפשר לסלוח). הדוגמה הכי טובה היא דמותו של סטיב קארל, שמבט ראשון הוא יענו-אבא חורג מרושע, אך מסתבר שהוא דמות הרבה יותר עמוקה מזה. כך הסרט, על אף שהוא פועל בנוסחה שמזכירה סרטים אחרים בקווים כלליים, מצליח לסחוף, להסתעף ולשמור על עניין והפתעה למשך כל אורכו.
צריך להדגיש את העובדה שלפחות עבורי היה מדובר גם בסרט מאוד מאוד מצחיק: אומנם השליש הראשון של הסרט המעיט בהומור, אבל ככל שהוא נמשך, ההומור בו נהיה הרבה יותר בולט והרבה יותר מצחיק. רואים שפאקסון וראש, ששיחקו וכתבו בכמה וכמה קומדיות טלוויזיוניות ידועות (קומיוניטי, רינו 911) יודעים מה שצריך לדעת על תזמון וקצב קומי, בדיוק כמו שקשלס ופפושדו יודעים את אותו הדבר על שימוש במתח.
ואפרופו דמויות, אי אפשר שלא לציין לחיוב את הקאסט בסרט הזה. הוא פשוט גדול. ליאם ג'יימס, כשחקן הראשי, ועוד שחקן ראשי ילד, צריך לסחוב עליו הרבה, וזה לא משהו שמובן מאליו לעשות כילד. ליאם לא נותן הופעה ענקית או יוצאת דופן כדנקן, ולפעמים טון הדיבור שלו יכול להיות קצת לא במקום, אבל עקרונית, הוא מצליח לתת הופעה מרשימה ואמינה יחסית לגילו ולתפקידו, ובואו נגיד שלאחר תפקיד נוסף של נער עם קשיי גיל התבגרות שיצא השנה ולא אומר את שמו, היה לי קשה להאמין שמשהו כזה יקרה בקרוב.
אבל עזבו את הדמות הראשית, הכוכב האמיתי בסרט הזה הוא סאם רוקוול: שחקן מאוד אנדרייטד שאני מת עליו כבר שנים, ופה נותן את אחת ההופעות המהנות של הזמן האחרון. הדמות שלו היא בסופו של יום הדבר הכי לא ריאליסטי בסרט (בכל זאת, אדם שזורק בדיחות בקצב ירייה של M-60), אבל אפילו את הדמות הזאת הוא מצליח לגלם בצורה כריזמטית ומושקעת שגורמת לה להיות אנושית ואמינה, תוך כדי שהיא עדיין כיפית חלוטין לצפייה. סטיב קארל בתפקיד החבר הדושבאג של אמו של דנקן נותן פה תפקיד לגמרי שונה מכמעט כל מה שהוא אי פעם עשה, ומתברר שזה יושב עליו בול. הסרט כולל את טוני קולט ואליסון ג'ייני, שתי שחקניות מעולות שלא מקבלות מספיק תפקידים, לפחות לא ראשיים. זה אומנם חבל, אבל פה הן ממשיכות לשמור על רזומה מצויין. אנאסופיה רוב חמודה משתי הבחינות: גם יפהפייה, וגם בעלת קסם אישי שמצליחה להפוך אותה לחביבה על-אף העובדה שהדמות שלה היא לגמרי לא "מושא-אהבה" טיפוסי, אלא דווקא נערה די ממורמרת. סט שחקני המשנה הדי נרחב של הסרט גם הוא מצויין, למרות שאין משהו יוצא דופן ביניהם.
אבל מן הסתם, כמו כל סרט, "העולם ע"פ דנקן" הוא לא מושלם. עם כל האותנטיות שלו, יש כמה רגעים בסרט ששוברים את האווירה וגורמים לדמויות להתנהג באופן מאוד מלאכותי שלא מתאים לאופי שלהן. כמו, יש כמה מקרים בהם הסרט לא מצליח להימנע מקלישאה מוכרת ומשתמש בה בתור חלק אינטרגרלי מהעלילה - אם חייבים לציין שאפילו את הקלישאות האלה הוא מבצע בחן. הפתיחה של הסרט הרבה פחות טובה משאר חלקיו. יש בו המון קטעי אווירה כאלה מהסוג שאני תמיד רואה בסרטים ושואל את עצמי מה אני אמור להבין מהם, כי הם דווקא מבויימים בצורה כזאת שנראית כאילו הקהל הרחב אמור להבין את זה.
ובסופו של דבר, תמיד נראה כאילו הסרט הזה נמצא במרחק הברקה אחת מלהיות קלאסיקה של ממש. חוץ מההיפר-אותנטיות של הסרט, אין בו באמת משהו מיוחד בעלילה או בסגנון, וחבל. הוא יכל להיות יותר.
זה כמובן לא משנה את העובדה ש"העולם על פי דנקן" הוא סרט פשוט נפלא, אחד הטובים שראיתי השנה. עם כתיבה מצויינת, קאסט אדיר, תיאור מושלם של גיל ההתבגרות ומסר מחמם קישקעס, מדובר פשוט בפנינה בז'אנר, שאומנם לא מממשת את כל הפוטנציאל הגלום בה, אבל את מה שהיא כן עושה, היא עושה מעולה. כמו שאמרתי, נראה שמדובר בסרט שחולף תחת הרדאר כרגע, אז אני ממליץ ללכת לראות אותו עכשיו. מי שרוצה חווייה מעניינת ומסקרנת אך גם עושה טוב על הנשמה, לא תמצאו בחירה יותר טובה.
במאים: ג'ים ראש, נאט פקסון
שחקנים: ליאם ג'יימס, סאם רוקוול, טוני קולט, סטיב קארל, אליסון ג'ייני, אנאסופיה רוב, מיה רודולף
תסריט: ג'ים ראש, נאט פקסון
ז'אנר: קומדיה, סרט התבגרות
שנה: 2013
פורסם במקור בבלוג 'סרטים, מוזיקה וכאלה'
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: