728x90 AdSpace

דנקרק - ביקורת סרט

יום שבת, 22 ביולי 2017
דנקרק - ביקורת סרט
מאת: רותם יפעת

אל "דנקרק" של כריסטופר נולאן הגעתי סקפטי. נולאן הוא הבמאי עליו כתבתי הכי הרבה במהלך חיי. יותר מעשרת-אלפים מילים כבר הקדשתי לו: החל מהבלוג שלי בו סקרתי את כל סרטיו עד ל"עלייתו של האביר האפל", דרך כתבה מסכמת ב"וואלה" ועד לביקורת על "בין כוכבים" באתר זה. הוא לא יצר סרט שלא ראיתי פעמיים, ולרוב, הצפיות היו בקולנוע. את "התחלה" ראיתי פעמיים עוד לפני שהוא יצא להקרנות מסחריות. זה לא יהיה מוגזם לומר שאני גרופי. ולמרות כל זאת, כאמור, הגעתי ל"דנקרק" סקפטי.

הסיבה לכך היא שאני מכיר את הקולנוע של נולאן ואני יודע במה הוא טוב ובמה הוא נופל. הטריילרים העלו בי חשש ש"דנקרק" הוא סרט עם רגש, ונולאן לא משהו ברגש… ובכן, בסרט הזה, נולאן עשה רגש בדרך נולאנית: פחות מלל, יותר קולנוע ובפחות זמן. הסרט 106 דקות, הכי קצר שלו מאז סרט הביכורים שלו שנעשה לפני עשרים שנה בסופי שבוע עם ציוד מושאל וצוות מתנדב – יחי ההבדל הקטן.

אז לא, זה לא "היוקרה". מצד שני, שום סרט הוא לא "היוקרה", ובכלל למה להשוות? העניין הוא שזה גם לא סרט נולאני טיפוסי. כן, יש בו משחק עם זמנים, אבל הוא רק אמצעי נוסף למתח ולא בא לתעתע בנו הצופים. בנוסף לכך הוא חסר את המאפיין המובהק של גיבור נולאני: גבר הרדוף על ידי העבר שלו באופן כזה המשפיע על מעשיו כיום (אלא אם מחשיבים השפעות הלחימה שמתרחשת באותם רגעים והלם קרב כעבר שרודף אחר האדם). אחת הסיבות לכך היא שאין ממש גיבור לסרט. במקום זאת יש מלא דמויות קטנות שפועלות במצב בלתי נתפס. עם "דנקרק" נולאן מוכיח שהוא יכול להתנתק לחלוטין ממה שאפיין אותו עד כה, ורק משתמש בטכניקה הקולנועית אותה פיתח במשך כמעט עשרים שנה כדי לטלטל אותנו יחד עם הדמויות שלו.

בדומה לאופן בו הנרטיב של הסרטים שלו מטעים אותנו כך גם הקריירה של נולאן מרמה אותנו: למרות שהוא נתפס כאמן משחקי המוח שהסרטים שלו נועדו לבלבל אותנו, למעשה יש לו פאזה נוספת שפועלת מתחת (או שמא מעל) פני השטח בסרטיו: הוא אחד מאמני המתח הגדולים בדורו. נולאן רותם את כל אמצעי המבע הקולנועי, ובעיקר את תנועת מצלמה והמוזיקה המלווה את הסרט כדי להחזיק אותנו לכיסא לאורך סיקוונסים שלמים: הסצנה בה תופסים את הג'וקר ב"האביר האפל" או הסיום של "התחלה" – שגם בצפייה השנייה ריתק אותי לכיסא. "דנקרק" מרגיש כמו הסרטים הללו רק על ספיד. מהשנייה הראשונה עד האחרונה אנחנו באינטנסיביות בלתי נגמרת. אין לנו דקה של מנוחה. אפילו החיילים בסרט זכו למעט שינה. אלא שנולאן לא עושה מתח לשם המתח אלא מצליח באותו זמן גם לספר סיפור אנושי, וזאת באמצעות שטוחות אך מדויקות. זהו סרט עם עשרות דמויות ובלי גיבור אחד. הם כולם תפאורה להתרחשות האדירה שסביבם.

הסרט מגולל את מקרה הנסיגה מדנקרק, לא מהרגעים המוצלחים של כוחות הברית במלחמת העולם השנייה: ב-מאי 1940, חצי שנה לאחר תחילת המלחמה ומספר ימים לאחר כניסתו של צ'רצ'יל לדאונינג 10, מאות אלפי חיילים בריטים, בניהם טומי (פיון וויטהאד) תקועים בחופי דנקרק בצרפת ולמרות שהם יכולים לראות את אנגליה מעבר לתעלת למאנש אין להם איך לחזור הביתה כי הגרמנים תוקפים את החוף. קומנדר בולטון (קנת' בראנה) הנמצא על החוף מנסה לנהל את מבצע החילוץ אליו מגויסים ספינות אזרחיות בניהם זו של מר דאוסון (מארק ריילנס). דאוסון ואנשיו אוספים בדרך חייל הלום קרב שספינתו הופצצה על ידי הגרמנים (קיליאן מרפי). במקביל טייסים בריטיים (טום הארדי ו-ג'ק לאודן) מנסים להדוף את המפציצים הגרמניים התוקפים את החוף.

בדרך כלל הסרטים של נולאן מורכבים ורחבי יריעה, הפעם הוא הלך על הכיוון המינימליסטי. האקספוזיציה שאנחנו מקבלים היא בקושי חמש דקות והיא מכסה שלושה קווי עלילה ועשרות דמויות. ההרגשה היא שאנחנו צופים בדרמה בריטית ראליסטית משנות החמישים ולא בסרט מלחמה אפי בתקציב של 150 מליון דולר. בניגוד לסרטים ראליסטים שם הדמויות הן המנוע, במקרה של נולאן זהו האקשן והמתח שנוצרים כתוצאה מתנועה בלתי פוסקת בעין ובאוזן. אם הדמויות הבריטיות הן רזות, אלו הגרמניות הן כלל לא קיימות: אנחנו לא רואים חייל גרמני אחד, בקושי רואים שני מטוסים וטורפדו. הסיבה לכך היא שזהו אינו סרט מלחמה אלא סרט נסיגה. לא סיפור גבורה אלא סיפור השרדות. אבל הישרדות הירואית.

יהיה מעניין לראות איך יגיב הקהל האמריקאי לסרט הזה שכן הוא ההפך המוחלט מ"צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד שהיה הסרט הכי רווחי בארה"ב ב-2014. לא רק שהגיבור של איסטווד אמריקאי אלא הוא גם מוצג בכל תפארתו בניגוד לגיבורים של נולאן. התפיסה שנולאן מציג בסרטו מנוגדת לרוח האמריקאית, בטח זו שהנשיא טראמפ רואה לנגד עיניו. נכון, מתנגדיו של טרמאפ מהשמאל ינהרו לאולמות הקולנוע – אבל אני מאמין שהם היו הולכים בכל מקרה. לגבי שאר הצופים נותרת השאלה האם נולאן יכול לסחוט את ההילה של "האביר האפל" עוד קצת כמעט עשור מאז יצא?

אבל הצלחה קופתית היא לא הדבר היחיד המעניין בהקשר של הסרט ועולה גם שאלת הפרסים. כפי שכיום ניתן למצוא ענבים גם בחורף, נולאן מגיש סרט אוסקרים בקיץ. ביחס לשאר הסרטים שיצאו עד כה השנה, אין אחד שמתקרב אליו ברמת הצילום, פס קול, עריכת סאונד, מיקס, תלבושות ועיצוב אמנותי. הוא גם מתמודד חזק בקטגוריית התסריט והבימוי. מצד שני האקדמיה האמריקאית תראה סרט קיץ ותברח מיד. אבל אני לא דואג, אם לא השנה, אז בוודאי עוד עשרים שנה הוא יקבל על סרט שהוא חיקוי דהוי ליצירות הגדולות שלו. זה בסדר. כל עוד הוא ימשיך ליצור – אני מרוצה.

פורסם באתר אידיבי CC

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

Item Reviewed: דנקרק - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: -
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: דנקרק - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: -
Scroll to Top