728x90 AdSpace

המייסד - ביקורת סרט

יום ראשון, 22 בינואר 2017
המייסד - ביקורת סרט

מאת: רותם יפעת

"המייסד", סרטו של ג'ון לי הנקוק על ריי קרוק, פחות מעניין בגלל הבמאי ויותר בגלל הגיבור: קרוק הוא כנראה שם פחות מוכר ממושא סרטו הקודם של הנקוק, וולט דיסני, אבל הוא אבי אחת האימפריות עליהן התבססה (או שמא עדיין מבוססת?) ההשפעה הגלובלית של ארה"ב על העולם – מקדונלדס. קרוק הוא גיבור פשוט עם נרטיב מאד פשוט: אדם עם הרבה התמדה וקצת פחות מוסר שהצליח בגיל מבוגר לחולל מהפכה באופן החיים שלנו.

סיבה נוספת שגרמה לי לוותר על הכלל הנוקשה שלי להימנע מסרטים המבוססים על מקרה אמיתי היא השחקן שמגלם אותו (מייקל קיטון). מעבר לכך שקיטון הוא שחקן נהדר, בסרט לא נעשה שום ניסיון לגרום לו להראות כמו ריי קרוק האמיתי, בעיני פרקטיקה קולנועית מיותרת. זה אולי דבר מינורי, אבל בעיני הוא מעיד הרבה על הכוונות של היוצרים. מצד שני, סרט לא יכול רק להסתפק בפעולה כזו כדי לצאת ידי חובה, ולצערי לא היה כאן אמירה מעניינת יותר מדי על מושא הסרט ולא על הז'אנר בו הוא פועל. בין "ג'ובס" ל"סטיב ג'ובס" הוא יותר קרוב לזה האחרון (זה עם מייקל פאסבנדר למי שמתבלבל – כמוני).

הנקוק, שרוב הקריירה שלו התמחה בסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, החל בשנים האחרונות להתמחות בתת ז'אנר של הסוגה הזו: סיפורים ביוגרפיים של גדולי הקפטיליזם האמריקאי. אבל בין שני הסרטים האחרונים שלו אין קשר רב. "להציל את מר בנקס" היה על רגע מאד ספציפי בחייו של דיסני – הרגע בו ניסה להפיק את "מרי פופינס". לעומת זאת "המייסד", בהתאם לשמו עוסק ובכן, בהקמה של רשת מקדונלדס: ממסעדה בודדת בקליפורניה לאימפריה עולמית.

כאן הדרמה הרבה יותר גדולה וברור לנו מי הדמות הראשית שמחליטה ומנווטת הכול. בניגוד לסיפור על דיסני ופמלה טרברס (שכתבה את "מרי פופינס"), אין כאן ניסיון לפסיכולוגיזציה של הדמות. המניע של קרוק ברור ופשוט: הצורך להשיג עוד. על פניו, יש יותר קשר בין קרוק לבין דארת' ויידר או סאורון מאשר וולט דיסני. כביכול זו הביקורת הכי טובה נגד מקדונלדס. אבל בניגוד לרשעים המוחלטים, גם יש לו מטרה וגם יש לו יריבים שמוצגים כבעלי אידיאולוגיה מאד פשטנית שמפחדים מהצלחה, אי אפשר שלא לרצות בניצחונו – בכל זאת, גלידה פיצוץ עם אוריאו זה לא דבר שמוותרים עליו בקלות.

אחד הדברים המעניינים ביותר בסיפורם של קרוק ורשת מקדונלדס הוא גילו המבוגר יחסית – אמצע שנות החמישים שלו. בעולם של ימינו זה נשמע כמעט בלתי נתפס. קרוק היה סוכן מכירות של מכונות להכנת מילקשייק כשהוא שם לב שמסעדה אחת בקליפורניה מזמינה כמות לא הגיונית של מכשירים. הוא מגיע בעצמו למסעדה של האחים מקדונלד ומגלה אופרציה יעילה ומהירה שמספקת המבורגר תוך מספר שניות. הוא מוקסם מהרעיון ומתחיל למכור זיכיונות של הרשת ברחבי ארה"ב. למרות ההצלחה, העקשנות של האחים שרוצים לשמר על הקיים ובלי לשנות את האופי של המסעדות משאיר אותו עם רווח קטן ומוביל לפיצוץ הבלתי נמנע. אבל למרות שידם של האחים על העליונה מעצם היותם הממציאים, קרוק, איש עסקים מנוסה וממולח מצליח להרוויח מליונים בלי הצורך לשלם לאחים ולבסוף קונה את הרשת והפך אותה למה שאנו מכירים היום.

הסרט נמנע מליפול למלכודות הרגילות של סרטים מהסוג הזה: אין בו עודף קיטש או הפשטת הסיפור ההיסטורי המורכב כדי להסביר תהליכים שלקחו שנים. קרוק לא עלה על הרעיון להצלחת הרשת בפאב, אלא הוא פגש אנשים שתרמו רעיונות והוא הוציא אותם לפועל. במובן הזה, קרוק האיש דומה יותר לג'ובס הרבה יותר מאשר לדיסני: הוא לא המציא יותר מדי, אפילו לא את הטריק הפיננסי שעזר להקים את האימפריה שלו. אבל בדומה לג'ובס גם הוא נחוש, נכשל רבות בעבר ולמרות זאת לא מוותר (וגם הוא כנראה לא משהו עם בני אדם).

ולמרות שהוא לא מנסה לייצר גיבור גאון וחד פעמי, הוא גם לא נהפך לסרט אפי של שש שעות. הדרך להפוך את זה לסרט קומפקטי ומעניין הוא על ידי עיגול פינות רק ברמת הפרטים אבל לא המהות ומצליח לשמר את אופי הדברים שהיו. הוא מנווט את הסיפור ההיסטורי כדי להציג שתי תפיסות עולם: הגישה של להשיג הכול כי אפשר בכל מחיר, והגישה של להסתפק במה שיש. אופן ההצגה הזה גורם לכך שלמרות שמעשיו של קרוק כלפי האחים נראים כרעים, הפאסיביות שלהם קצת גורמת לצופה לחשוב שאולי מגיע להם (או שמא זה החזיר הקפיטליסטי שבתוכי מדבר). אבל כאן הסרט נעצר, ובמקום להגיד משהו על ההשפעה של גישה זו על ארה"ב והעולם של תקופת הסרט ושל ימינו – הדברים נשארים על פני שטח.

קיטון ממשיך את ההצלחה שלו מהשנים האחרונות בתצוגת משחק קומית-מרירה. מכל מה שהצלחתי לראות, מייקל קיטון לא ניסה לסגל לו את המראה או המניירות של קרוק. יותר מכך, הוא מבוגר ב-10 שנים מהגיל בו קרוק אמור להיות בסרט. ההיפרדות הזו מהראליזם עושה טוב לקיטון ולסרט. ההופעה של קיטון בסרט הזה מזכירה כמה הוא שחקן מגוון, ויותר מכל הייתי רוצה לראות אותו בסרט של וודי אלן. סטטיסטית זה אמור לקרות מתישהו. הנינוחות והחלקלקות שהוא משדר עובדים טוב יותר אל מול האחים מקדונלד, כשניק אופרמן (ללא שפם) וג'ון קרול לינץ' מגלמים דמויות שעוברות שינוי אבל עדיין שומרות על עצמן. הכימיה בניהם עובדת היטב ומייצרים יריבות טובה לקרוק. שאר השחקנים בסרט בניהם לורה דרן כאישתו של קרוק ופטריק ווילסון כאחד הזכיינים הראשונים מספקים הופעות טובות, אך בהיותם פונקציות בחייו של קרוק לא נדרש מהם הרבה אך הם עושים היטב את התפקיד המוגדר שלהם.

כידוע, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, וזו אולי הסיבה למה הגישה של קרוק נראית נכונה יותר על פני זו של האחים. יותר מתח בין שתי האידיאולוגיות האלה היה מרים את הסרט רמה. בכלל, סרט הרבה יותר מעניין היה יכול להיוץ הפריקוול ואיך ריי קרוק הגיע והתמודד עם הכישלונות מאשר הטריקים שהוא הפעיל – כולל מפגש מקרי עם וולט דיסני ביחידת האמבולנסים בה שירתו במלחמת העולם הראשונה (מפגש שלא היה, אם כי שירתו באותה יחידה). מעניין האם זה יהיה הפרוייקט הבא של הנקוק או שמא יתקדם הלאה אל עבר המייסד של קוקה קולה?

פורסם באתר אידיבי CC

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

Item Reviewed: המייסד - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: -
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: המייסד - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: -
Scroll to Top