מאת: רותם יפעת
אפשר להאשים את אנשי די.סי בהרבה דברים, אבל אי שפיות הוא לא אחד מהם. לראייה, בכל פעם הם מנסים מחדש למצוא פתרון לבעיה שהסרטים של מארוול יצרו להם: יצירת סרט אנסמבל – אבל בלי התעסקות בפרט השולי של סרטי הכנה. ב"יחידת המתאבדים" הם זנחו את קבצי הוידאו הבלתי מאובטחים שמציגים את חברי ליגת הצדק העתידיים כפי שהיה ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" לטובת פלאשבקים עם מוזיקה שנבחרה בקפידה על ידי עורכי הפלייליסט של גלגלצ. אחרי האקספוזיציה הפשטנית והישירה, הסרט תופס צורה ומצליח לחבר בין הדמויות באופן אמין (מה שלא היה ב"באטמן נגד סופרמן") וגם להצחיק.
ההומור ורוח השטות שמלוות את הסרט הם גם מה שהיה חסר ב-בנ"ס, ומפתיע שזה מגיע מכיוונו של דיויד אייר שביים וכתב את הסרט. רוב סרטיו הם על שוטרים או חיילים והקשיים איתם הם מתמודדים ("זעם", "חבלה"). המעבר מהטובים אל הרעים הוביל גם לשינוי באופי הקולנוע שלו. מין גרסה הפוכה לאדם מקיי. הוא לא הצליח כפי שזה האחרון הצליח עם "מכונת הכסף", אבל הייתי שמח לראות אותו ממשיך בקו הזה. ייתכן שזה בדיוק מה שסרטי קומיקס צריכים: במאי עם ניסיון בסרטי משטרה וכישרון קומי חבוי.
היחידה שעל שמה קרויה הסרט היא אסופה של כמה חבר'ה רעים, חלקם עם כוחות על וחלקם סתם אוסטרליים, שמוצעת להם עסקה (שלא ממש יכולים לסרב לה כך נראה): תעזרו לממשל האמריקאי להילחם ברוע לא אנושי ותזכו לקיצור העונש שלכם. דדשוט (וויל סמית') הוא מתנקש להשכרה שלא אוהב אף אחד פרט לבת שלו; הארלי קווין (מרגו רובי) היא בעיקר בת הזוג של הג'וקר (ג'רד לטו); אל דיאבלו (ג'יי הרננדז) הוא בעל יכולת ליצור אש שהסגיר את עצמו לאחר ששרף את המשפחה שלו ורבים ורעים אחרים.
הם נשלחים על ידי אמנדה וולר (ויולה דיויס), אשת ממשל שלא בוחלת באמצעים כדי לגרום לפרויקט הזה להתרומם, להילחם בשתי ישויות עתיקות שרוצות להשמיד את העולם (קצת מזכיר את "אקס-מן: אפוקליפסה"). היא נעזרת בריק פלאג (ג'ואל קינאמאן), לוחם צבאי מצטיין שגם במקרה מאוהב בג'יין מון (קארה דלווין) שבמקרה משמשת כגוף המארח של אחת הישויות.
מעבר לפתיחה הקליפית, יש בעיה יסודית בסרט: רוב החבורה הם נעדרי כוחות על. מה שמייחד אותם הוא העדר מוסר. אבל להיות חסר מוסר עוזר רק כשמי שאתה מולו הוא בעל מוסר. כשהרעים הם יצורים מיסתיים שרוצים להשמיד את העולם, זה לא ממש עוזר. למעשה היו יכולים לקחת כל אסיר שאין לו אפשרות לצאת ולשלוח אותו לקרב. זה פחות יחידת מתאבדים ויותר יחידת מוקרבים. הם אנשים שיעשו כל מה שניתן לעשות כדי לצאת לחופשי. רוב בני האדם היו רוצים בזה כנראה.
פרט לשילוב של הומור (בעיקר הודות לדמותה של רובי) הסרט מצליח בעוד שני מקומות: הרעים מוצלחים כי לא ממש ברור מה התוכנית שלהם: האם היא יותר לא קוהרנטית, מטופשת או ירוקה. וזה לא משנה. הם רק הקטליזטור לאיחוד של החבורה הזו. וזה גם הדבר השני המוצלח בסרט, שלמרות הבנייה הלא ממש קיימת יש בחבורה הזו דינמיקה שעובדת לא רע, בעיקר אלו שהם דמויות של ממש. וכאן יש חלוקה ברורה: דדשוט, הארלי קווין ודיאבלו הם דמויות. כל השאר הם או ניסיון לאתנחתא קומית (אבל זה לא פועל כשאין דמות מאחוריה) או פונקציונרים. היו יכולים להופיע ברגע שבו הם כיכבו בלי שום הכרות איתם ועדיין היינו מבינים מה קורה. על כך יש להוסיף את הג'וקר שהוא דמות חסרת כל ערך לסרט פרט לרקע של הארלי קווין. קשה אפילו לקרוא לו דמות. זה לא שאין לו עומק (וחלילה להשוות להית' לדג'ר), זה שפשוט אין לו נוכחות. אפשר להוציא אותו מהסרט, והעלילה הייתה מתפתחת באותו אופן. כך גם חלק מהדמויות מהחבורה.
וויל סמית' נותן הופעה וויל סמית'ית טיפוסית. נכון שזה מרשים שהוא נראה יותר כמו הנסיך המדליק מבל אייר מאשר אדם המתקרב לעשור השישי של חייו, אבל בלי החיות והרעננות שהייתה לו לפני עשרים שנה, זה לא זה.מי שמחזיקה את הסרט היא מרגו רובי. מעבר לכימיה המצוינת שלה עם סמית' שמשכנעת יותר מזו שיש לה עם בן זוגה על המסך לטו, היא פשוט שחקנית מצוינת שמחזיקה את רוב הסרט. זה לא בגלל המיניות שלה, אלא למרות. הייתי יותר משמח לראות אותה משחקת בסרט בו לא תהיה התייחסות מוגזמת למראה שלה. החשש שלי שבהוליווד יודעים רק לפעול באופן בינארי: או אובייקט מיני מוגזם או מכוערת (כמו שרליז ת'רון ב"מפלצת") שהוא גם אובייקט מיני. האם אין אפשרות של אישה שפועלת בעולם והמראה שלה הוא לא המרכז? טוב, זה אולי לא רק בעיה הוליוודית. לטו מנסה לתת את הטייק שלו על הדמות המאתגרת של הג'וקר, אבל התוצאה היא קריקטורית – בעיקר בגלל העדר זמן מסך.
הבעיה הכי גדולה של די.סי שהם תמיד צעד אחד אחרי מארוול ובמקום לנסות להציע משהו משלהם הם תמיד מציגים וואריאציה. אם בנ"ס היה הקונטרה ל"הנוקמים" אז כאן היריב נדמה כ"דדפול": רע שהוא טוב, פלאשבק, מוזיקה מגניבה. בחלק מהדברים זה עובד ובחלק פחות. מבחינת הומור הסרט היה הומוריסטי לכל אורכו ובעיקר הרגיש טבעי. לעומת זאת השימוש במוזיקה כיפית ומגניבה בשביל הסרט מרגיש מאולץ ומהונדס. אצל מארוול זה אחד גג שניים בסרט שמלווים את הסרט (Hooked on a feeling ב"שומרי הגלקסיה" או Shoop ב"דדפול") אבל ל"יחידת המתאבדים" היה אינספור: בטריילרים היו בערך ארבע ובסרט עצמו זה כבר מוגזם. מכל הזמנים וכל הסגנונות ועם מעט מקוריות.
למרות זאת, יש הרגשה שהזרעים שהונחו כאן נקלטו באופן אורגני הרבה יותר מאשר אלו שהונחו ב"באטמן נגד סופרמן" ולכן זה יהיה מעניין מאד לראות לאן זה יתפתח. אם ישמר ועל הרוח, ואף ייקחו עוד צעד קדימה עם הנועזות הם עוד עלולים לתת פייט למארוול.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
 - ביקורת סרט){kind=link}
0 comentários: