מאת: רותם יפעת
הרגע הכי משמעותי בקולנוע ההוליוודי באלף הנוכחי היא סצינת הפוסט-קרדיט ב"איירון מן", כשניק פיורי חושף לראשונה בפני טוני סטארק את "הנוקמים". הדבר נתן את האות לפרויקט הגדול של מארוול שכבר הכניס מיליארדים ומתוכנן (נכון לעכשיו) להמשיך עד 2019. בעבר השני של הכביש, היריבים הגדולים – די.סי. קומיקס – ראו שזה הולך, והלכו בעקבות כלל היסוד בעסקים: ליד עסק מצליח, פתח עסק זהה. אז הם לקחו את הנכסים שלהם: סופרמן, באטמן, וונדרוומן ואחרים וחשבו איך למנף אותם לעולם קולנועי משלהם.
הבעיה הייתה שהם היו בפיגור: בעוד שהשלב הראשון של מארוול הגיע לסיומו ב-2012 עם "הנוקמים", די.סי. אפילו לא התחילו את שלהם. לכן הם נקטו בגישה הישראלית: קודם ירו ואחר כך כיוונו. תחילה עם "איש הפלדה" ב-2013 וכעת עם "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". ההתפתחות מן הכלל אל הפרט במקום מן הפרט אל הכלל מורגשת. הסרט עמוס, מבולגן ומנסה לבסס דמויות עם עומק בכמה דקות; בעוד אצל מארוול הדבר נבנה על פני כמה סרטים. זה חבל, משום שבתוך כל הבלאגן יש סרט טוב, עם קצב בלתי פוסק (בעיקר בחלק הראשון), שהיעדר העומק פוגע בו.
זאק סניידר (שביים גם את הסרט הקודם), הוא אחד הבמאים המושמצים ביותר בהוליווד, אך האמת שפרט לריבוי מוגזם בסלואו מושן (כנראה חיפה על היעדרם בסרט הראשון) וכמה סצנות אקשן לא ברורות לעין לקראת סוף הסרט, הוא עושה עבודה טובה. לשם שינוי, הבלאגן בתסריט גדול יותר מהבלאגן על המסך. האם תסריט 'רגוע' יותר ב"ליגת הצדק: חלק 1" ייתן לו אפשרות להראות את יכולתיו? קיבלנו תזכורת לכך בכמה סצנות חלום של ברוס ויין: הן לא ברורות עלילתית, ואולי תתבררנה בהמשך הסדרה, אבל מבחינה ויזואלית הן מיוחדות.
הבחירה בבאטמן כדמות הראשונה בשם הסרט היא לא מקרית ומתכתבת עם מה שמתרחש. לא ישבתי עם סטופר להשוות זמן מסך, אבל ברור שברוס ויין/באטמן הוא הכוכב. הקונפליקטים המרכזיים הם שלו ולא של סופרמן. וכך גם הסרט נפתח, עם הסצנה השחוקה ביותר בסרטי קומיקס: הרצח של הורי ברוס ויין (בן אפלק). משם עוברים לטראומה השנייה של חייו: ההרס של משרדי ויין פיננסיים במטרופוליס בעת הקרב בין זוד לסופרמן.
ויין מאשים את סופרמן (הנרי קאוויל) באסון, וחושש שיש לו יותר מדי כוח וללא אכיפה ופיקוח – הוא עלול להשמיד את העולם. במקביל למסע הצלב שלו, מתכנסת וועדת סנטורים בראשותה של סנטורית פינץ' (הולי האנטר) שמנסה להבין איך ניתן להגביל את סופרמן. הוועדה מקבלת תמיכה מתעשיין עשיר בעל ידע מדעי נרחב עם אובססיה לסופרמן, שאיננו ברוס ויין – אלא לקס לות'ר (ג'סי אייזנברג).
וסופרמן? הוא נאלץ לקבל החלטה ולהיות הגיבור שמטרופולין צריכה ולא זה שמגיע לה. הוא בעיקר עסוק במאבק בבירוקרטים ובבאטמן. כל הדיון המוסרי שהיה לו בסרט הקודם נפתר והוא חי בסבבה עם התפקיד שלו ועם לויס ליין לצידו (איימי אדמס). לאחר שסופרמן ובאטמן נלחמים זה בזה, הם מתאחדים יחדיו להלחם במפלצת אותה יצר עבורם לות'ר. הם מקבלים גם קצת עזרה מ"וונדר וומן" (גל גדות) שהייתה בסביבה כי ניסתה להשיג מידע מלות'ר.
מעבר לגודש ולנסיון לדחוף כל כך הרבה בכל כך קצת זמן (שעתיים וחצי, שפרט לדקות האחרונות שנעשו בסגנון "שיבת המלך", לא משעממות לרגע) יש בלאגן וחוסר קוהרנטיות בבסיס הסרט. מצד אחד עולה הרושם שבאטמן פועל כבר עשרים שנה, ומצד שני סופרמן מתייחס אליו כאל משהו חדש. גם הערכים המוסריים של באטמן מאד לא ברורים. הסיבה שהוא יוצא להרוג את סופרמן היא כלטענתו גם אם יש סיכוי של 1% שהוא ישמיד את העולם – אז עליו לעצור אותו. משפט כזה מתאים יותר לליגת הצללים ולא ליגת הצדק.
בכלל, במקום גיבור מיוסר שהתרגלנו אצל נולאן (או אפילו ב"איש הפלדה") באטמן הוא בעיקר טרחן מעצבן, שאם רק היה לו פייסבוק, אולי הוא היה מוצא סיפוק. מנגד, לקס לות'ר הוא לא יותר מילד קטן שנהנה לשחק עם גיבורי על. בעוד לוויין יש עוד סיבה למעשיו, לות'ר הוא לא יותר מטרול – נהנה להתעלל בסופרמן. אבל בניגוד לג'וקר בגרסת הית' לדג'ר, הוא לא מנסה להוכיח טענה פילוסופית, אלא פשוט אוהב לשחק. וכשהמניעים של השניים לא מוצלחים, אז גם הקונפליקטים שעימם מתמודדים הגיבורים הם בהתאם והדרך לפתור אותם הוא דאוס-אקס-מאטרקולה. לפחות משם כבר אין לאן להדרדר.
נדמה שאנשי די.סי ניסו להתרחק ממארוול ככל האפשר, ומעבר לבחירה בדדוקציה במקום אינדוקציה, הם גם וויתרו על סצנה לאחר הכותרות. זה היה המקום האידיאלי לחשוף את שאר חברי ליגת הצדק העתידיים. במקום זאת אנחנו מקבלים באמצע הסרט קליפ של חמש דקות מנותק מהכל. אולי בדי.סי לא אוהבים סצנות פוסט קרדיט מסיבות הומניות (ואני הכי מבין אותם), אבל לרוב מארוול עושים בו שימוש נכון, ועדיף היה שאת הצגת "אקווה-מן", "הפלאש" ו"סייבורג" היו שומרים לאחרי שהסרט נגמר.
אם באטמן הוא הגיבור של הסרט, זה גם הרבה בזכות בן אפלק. לא רק שהוא ככל הנראה הבאטמן הכי טוב שנראה על המסך עד כה, נדמה שהוא פשוט נולד לזה: יהיר ושחצן שרוצה להציל את העולם. לא סתם "דרדוויל" בכיכובו היה כשלון – לגלם דמות נטולת אגו זה פשוט לא הוא. הכוכב שלצדו, הנרי קאוויל, השתפר משמעותית מהסרט הקודם. ייתכן והוא מצא את הנישה שלו: עבודה לצד שחקן משמעותי נוסף. עבד ב"שם קוד מ.ל.א.ך" ועובד כאן.
שאר השחקנים הם כבר בעיה אחרת, ורובה בשל דמויות חסרות עומק הולם. ג'סי אייזנברג עושה קריקטורה של רשע, שמתאימה יותר לבאטמן של ג'ואל שומאכר ופחות לסגנון של הסרט הנוכחי. לא ברור אם זה המשחק שלו או הדמות שכתבו לו, ואני רוצה לקוות שבסרטים הבאים הוא ייתאזן. איימי אדמס מתבזבזת כדמות שהיא לא יותר מאמצעי ולא עומדת בזכות עצמה. ג'רמי איירונס נכשל כאלפרד, משרתו הנאמן של ברוס ויין, משתי סיבות: לא רק שיש לו נעליים ענקיות למלא (מייקל קיין) אלא שהוא גם המשרת של באטמן ולא שותף שלו, ואין לקול שלו ממש השפעה. וגל גדות? אין ספק שיש למה לצפות ב"וונדר וומן" בכיכובה שנה הבאה. היא צולחת את הדואליות בין דיאנה פרינס ווונדר וומן כשכל צד ברור ומאופיין.
מאחר ולהיות שלילי ופסימי פוגע בעור הפנים, אני אסיים ואומר שלמרות הכל אין ספק שיש כאן פוטנציאל אדיר לסדרת סרטים טובה. כשהסרט עסוק בבניית המשולש בין סופרמן-באטמן-לקס לות'ר הוא מצוין. לא תמיד פועל על פי קונבנציות קולנועיות סטנדרטיות, עובר באופן כמעט אחיד בין השלושה, הקצב רצחני וזה לא דבר של מה בכך. אז נכון, ההתחלה הייתה עקומה, אבל יש לי הרגשה שהם יוכלו לבסס דמויות נפרדות ואז החיבור בניהם יהיה חלק יותר. נפגש ב-2020 ונראה מה נסגר.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: