728x90 AdSpace

"ארוחת טעימות" בקאמרי - ביקורת

יום חמישי, 24 במרץ 2016
   
"ארוחת טעימות" העולה בתיאטרון הקאמרי היא קומדיה, העוסקת בפערים החברתיים בין חילונים שמאלנים, צפוניים מתל אביב לבין משפחת מתנחלים לאומית האמורים להיפגש בחתונה של בניהם, הניצבים משני צידי החופה. שלמה מושקוביץ כתב קומדיה שנונה ורבת הברקות ודדי ברון ביימה בכישרון את להקת השחקנים המוכשרת שהופכת את הערב למסע תלאות לקראת החתונה הבלתי אפשרית הזו ועד לסיום המוצלח.
 
הילה היא אדריכלית ויואל הוא עיתונאי העומדים לחתן את בתם רותם למתנחל צעיר ,נתנאל. הם חוזרים מארוחת טעימות באולם אירועים פלצני, שם גם היו עימם הורי החתן, יהודה ונורית. מסתבר, כי הורי הכלה נאלצו לפרוש מהעבודה וההתחייבויות הכספיות שלהם לאירוע היוקרתי אינן באפשרויות שלהם. הם דוחים תחילה הצעה של הורי הכלה לערוך את הטקס בביתם שמאחורי הקו הירוק וברקע מתעמתים עימם ובינם לבין עצמם בני הזוג הצעירים.

את העלילה משלימה הבת הצעירה של התל אביבים, נטע והיא תורמת להתפתלויות וגם ליישור ההדורים. הצופים חוזים בשני המחנות הלוחמניים וביכולת להפוך את כור ההיתוך הציוני לדרך היהודית, השואפת לפיוס ולהרמוניה של ניגודים. הסיום כמובן הוא טוב וברקע שלו אנו גם צופים בזמר ובחזן, המסיימים את ההילולה ביחד עם הלהקה לקול מזמור.

ההצגה היא קומדיה הנטועה היטב ברבדים החברתיים והפוליטיים שלנו. היא רצופה שנינויות והבלחות טקסט. בין לבין שזורים בה שירים וריקודים חסידיים והסוף המעט הזוי הוא בהחלט רווי נחת לכל המשתתפים והקהל. לימור גולדשטיין מגלמת את הילה, המנסה להתמודד עם שיגיונותיו של בעלה העיתונאי ומגלה שלא רק הוא שפרש מעבודתו בעיתון אלא גם היא, לאחר שהמשרד צבר חובות. לימור היא שחקנית מקצועית , מוכשרת ומשחקה משובח.

מוטי כץ מגלם את יואל, בעלה והוא משחק באורח נפלא ומיומן, שוזר בהברקות רבות את תפקידו ואין ספק שהוא אחד השחקנים המעולים על הבמה. איה גרניט שבא מגלמת את נורית, המתנחלת הדתית ומשחקה, כרגיל, מעולה ומשופשף. יואב לוי הוא אבי החתן, ומשחקו טוב מאוד ומוצלח.

הדר ברוך מגלמת את רותם הכלה ומשחקה טוב מאוד ובמיוחד כאשר היא מתלהטת ופורקת את חרצובות לשונה על אביה. דוד שאול הוא נתנאל החתן ומשחקו יפה מאוד ונעים. מי שגונבת את ההצגה היא נעמה שטרית בדמות האחות הצעירה נטע. נעמה משחקת נפלא , יודעת לשיר מצוין ואפילו מהממת בשפגאט קליל שהיא מבצעת לא הודעה מוקדמת.

הזמר איציק פינקלשטיין והחזן צבי גרינהיים תורמים לנופך המוזיקלי ההזוי בשירי החתונה המסורתיים. דנה צרפתי עצבה את התפאורה הפרקטית והמעניינת, ספה ארוכה לאורך הבמה , שם מתנהלת העלילה, תמונות תמונות. פולינה אדמוב עצבה תלבושות יפות וראויות. רוני כהן עצב תאורה טובה , חלק בלתי נפרד מהעלילה. ישראל ברייט עיצב וניהל את ההפקה המוזיקלית.


הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צילום- ז'ראר אלון

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
  • תגובות לכתבה

1 comentários:

  1. "ארוחת טעימות"
    התיאטרון הקאמרי
    הרבה מחשבות עוררה בי ההצגה "ארוחת טעימות". ואתחיל עם הבימוי ועיצוב הבמה בידיהן של דדי ברון ודנה צרפתי. כיתר עבודותיה של דדי ברון מצטיינת גם עבודה זו בערכים אסתטיים מובהקים, יהיו התכנים קשים ככל שיהיו. הצד החזותי והשמיעתי בהיר והגיוני ומתבטא בהקבצה מדויקת של הדמויות על פני החלל, בדיוק ובניקיון של סכמת הצבעים, במוזיקאליות הטקסטואלית ושל המוזיקה גופא. הכול מצטרף לחוויה אסתטית ואתית גורמת סיפוק של שלימות.
    התוכן: כמעט מיותר לומר שההצגה נוגעת בעניינים החורים לרובינו ככולנו, לאילו שחייהם משיקים עם הצד האחד של המתרס כמו לאילו שחייהם משיקים עם הצד האחר שלו. דווקא, הצד המתנחלי, שאנחנו יושבי תל-אביב ובנותיה אוהבים שלא לאהוב, צויר במידה רבה של חסד, ועידון. וזאת, בימים שכולנו מרוכזים בצדדים היותר גסים ודורסניים שלו.
    כמו בטרגדיה היוונית שם המחזאי, שלומי מוסקוביץ' במרכז את האָגון (ההתנצחות העומדת במרכז הטרגדיה): וכאן, מתנהלת מלחמת פסוקים מהמקורות שלנו. אין זה רק מהלך מחזאי מבריק, אלא תשובה ניצחת, המפריכה את ה"ידיעה הרווחת" והמתנשאת, בעיקר בחברה הדתית, שחילונים אינם מצויים במקורותינו ושצריך לבוא מרקע דתי על מנת להיות מצוי במורשת היהודית. הנה, החילוני האתיאיסט, יואל, שולף פסוק כנגד כל פסוק ששולף המתנחל הדתי. שליפת הפסוקים מהמותן, האופיינית לצידוק מעשה הכיבוש, מתבררת "בארוחת טעימות" כחרב פיפיות: על כל מובאה מהמקורות ניתן להביא מובאה שכנגד.
    בספר: 'אלוהים: ביוגרפיה' מאת ג'ק מיילס, מדבר המחבר על שתי מתודות של חקר הספרות: האחת הנקראת הקריאה הביקורתית המנתחת את הדמות (הפרוטגוניסט), הבודקת למשל את "האמלט" האדם (ובאירוניה, מציין מיילס, שואלת קריאה זו על מספר ילדיה של ליידי מקבת) בוחנת-מנחשת את החיים שמחוץ לבמה, או מחוץ למסופר. והאחרת הקריאה החוקרת, הבוחנת את היוצר, במקרה של האמלט, שייקספיר. מבחינה אמפירית אין האמלט אך שייקספיר מדבר מגרונו. וכדי לצטט את מיילס: החוקרים נטלו את המוטו של האמלט עצמו, "המחזה הוא הדבר—היתר הוא שתיקה". כלומר, מה שמעבר למחזה לא נודע. תדיר נטען, כי ג'ורג' ברנרד שאו מדבר מגרונם של הפרוטגוניסטים שלו—שם בפיהם את האידיאולוגיה שלו. בעוד, שמחברים אחרים, כאיבסן (ולא בכל המקרים) בונים מסגרת של דמות, המקבלת את חייה היא והיא תדבר מתוך גרונה היא. שלומי מוסקוביץ' הולך בשתי הדרכים גם יחד: למשל, האגון, ההתנצחות המוזכרת לעיל, הוא בפירוש מהלך שבו נשמע גם קול המחזאי—הוא שם את הפסוקים בפיהן של הדמויות, בעוד שהוא מניח להן לדבר מתוך גרונן הן. הגירוד של הקליפה הדקה המונחת על הדמויות ועל האידיאולוגיה שלהן נעשית בעידון רב ומביאה לחשיפה של הדמות האינדיבידואלית מעבר לאידיאולוגיה שהיא עוטה. הוא מקעקע את הסטריאוטיפ שהוא מציב בתחילת המחזה כאקסיומה, המקובלת בחברה ומקלף את הקליפה החיצונית ביד אמן רכה. כמה מאתנו יודעים לראות כך את הדברים? ולא בשחור-או-לבן.
    ועוד אלמנט מהטרגדיה הקלאסית מצוי במחזה של שלומי מוסקוביץ': נטע, המשמשת בתפקיד הנביא העיוור, או שוטה הכפר, או ליצן החצר דמות רואה-כול שמותר לה לומר הכול, כליצן החצר החסין ומפני זעם אדונו. מזמן לא ראיתי עבודה כל כך שלימה על במותינו.
    ההצגה, על תכניה ועל כל האספקטים של הליהוק והביצוע ריגשה אותי מאד. אילו לא היו התכנים נוגעים בנקודות כל כך כואבות בהווייה המתמשכת אצלנו, בהחלט ניתן היה לומר שיש בה איכויות קתרטיות.

    רוזמרי דנציגר

    אשת במה וחוקרת אמנות

    השבמחק

Item Reviewed: "ארוחת טעימות" בקאמרי - ביקורת Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
  • תגובות לכתבה

1 comentários:

Rosemarie Danziger אמר/ה... 27 במרץ 2016 בשעה 17:33

"ארוחת טעימות"
התיאטרון הקאמרי
הרבה מחשבות עוררה בי ההצגה "ארוחת טעימות". ואתחיל עם הבימוי ועיצוב הבמה בידיהן של דדי ברון ודנה צרפתי. כיתר עבודותיה של דדי ברון מצטיינת גם עבודה זו בערכים אסתטיים מובהקים, יהיו התכנים קשים ככל שיהיו. הצד החזותי והשמיעתי בהיר והגיוני ומתבטא בהקבצה מדויקת של הדמויות על פני החלל, בדיוק ובניקיון של סכמת הצבעים, במוזיקאליות הטקסטואלית ושל המוזיקה גופא. הכול מצטרף לחוויה אסתטית ואתית גורמת סיפוק של שלימות.
התוכן: כמעט מיותר לומר שההצגה נוגעת בעניינים החורים לרובינו ככולנו, לאילו שחייהם משיקים עם הצד האחד של המתרס כמו לאילו שחייהם משיקים עם הצד האחר שלו. דווקא, הצד המתנחלי, שאנחנו יושבי תל-אביב ובנותיה אוהבים שלא לאהוב, צויר במידה רבה של חסד, ועידון. וזאת, בימים שכולנו מרוכזים בצדדים היותר גסים ודורסניים שלו.
כמו בטרגדיה היוונית שם המחזאי, שלומי מוסקוביץ' במרכז את האָגון (ההתנצחות העומדת במרכז הטרגדיה): וכאן, מתנהלת מלחמת פסוקים מהמקורות שלנו. אין זה רק מהלך מחזאי מבריק, אלא תשובה ניצחת, המפריכה את ה"ידיעה הרווחת" והמתנשאת, בעיקר בחברה הדתית, שחילונים אינם מצויים במקורותינו ושצריך לבוא מרקע דתי על מנת להיות מצוי במורשת היהודית. הנה, החילוני האתיאיסט, יואל, שולף פסוק כנגד כל פסוק ששולף המתנחל הדתי. שליפת הפסוקים מהמותן, האופיינית לצידוק מעשה הכיבוש, מתבררת "בארוחת טעימות" כחרב פיפיות: על כל מובאה מהמקורות ניתן להביא מובאה שכנגד.
בספר: 'אלוהים: ביוגרפיה' מאת ג'ק מיילס, מדבר המחבר על שתי מתודות של חקר הספרות: האחת הנקראת הקריאה הביקורתית המנתחת את הדמות (הפרוטגוניסט), הבודקת למשל את "האמלט" האדם (ובאירוניה, מציין מיילס, שואלת קריאה זו על מספר ילדיה של ליידי מקבת) בוחנת-מנחשת את החיים שמחוץ לבמה, או מחוץ למסופר. והאחרת הקריאה החוקרת, הבוחנת את היוצר, במקרה של האמלט, שייקספיר. מבחינה אמפירית אין האמלט אך שייקספיר מדבר מגרונו. וכדי לצטט את מיילס: החוקרים נטלו את המוטו של האמלט עצמו, "המחזה הוא הדבר—היתר הוא שתיקה". כלומר, מה שמעבר למחזה לא נודע. תדיר נטען, כי ג'ורג' ברנרד שאו מדבר מגרונם של הפרוטגוניסטים שלו—שם בפיהם את האידיאולוגיה שלו. בעוד, שמחברים אחרים, כאיבסן (ולא בכל המקרים) בונים מסגרת של דמות, המקבלת את חייה היא והיא תדבר מתוך גרונה היא. שלומי מוסקוביץ' הולך בשתי הדרכים גם יחד: למשל, האגון, ההתנצחות המוזכרת לעיל, הוא בפירוש מהלך שבו נשמע גם קול המחזאי—הוא שם את הפסוקים בפיהן של הדמויות, בעוד שהוא מניח להן לדבר מתוך גרונן הן. הגירוד של הקליפה הדקה המונחת על הדמויות ועל האידיאולוגיה שלהן נעשית בעידון רב ומביאה לחשיפה של הדמות האינדיבידואלית מעבר לאידיאולוגיה שהיא עוטה. הוא מקעקע את הסטריאוטיפ שהוא מציב בתחילת המחזה כאקסיומה, המקובלת בחברה ומקלף את הקליפה החיצונית ביד אמן רכה. כמה מאתנו יודעים לראות כך את הדברים? ולא בשחור-או-לבן.
ועוד אלמנט מהטרגדיה הקלאסית מצוי במחזה של שלומי מוסקוביץ': נטע, המשמשת בתפקיד הנביא העיוור, או שוטה הכפר, או ליצן החצר דמות רואה-כול שמותר לה לומר הכול, כליצן החצר החסין ומפני זעם אדונו. מזמן לא ראיתי עבודה כל כך שלימה על במותינו.
ההצגה, על תכניה ועל כל האספקטים של הליהוק והביצוע ריגשה אותי מאד. אילו לא היו התכנים נוגעים בנקודות כל כך כואבות בהווייה המתמשכת אצלנו, בהחלט ניתן היה לומר שיש בה איכויות קתרטיות.

רוזמרי דנציגר

אשת במה וחוקרת אמנות

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: "ארוחת טעימות" בקאמרי - ביקורת Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
Scroll to Top