728x90 AdSpace

פיקסלים - ביקורת

יום שני, 27 ביולי 2015

   
מאת: רותם יפעת

באיחור של שלושים שנה, יצורים מהחלל מקבלים שדר מכדור הארץ הכולל תיעוד של אליפות משחקי וידאו משנות השמונים (כנראה שלחו את זה דרך דואר ישראל) ומפרשים את מה שהם רואים במשחקים כהכרזת מלחמה. בתגובה, הם תוקפים את כדור הארץ עם דמויות בהשראת המשחקים של אותו עשור: פק מן, דונקי קונג, טטריס ואחרים. זוהי האקספוזיציה של "פיקסלים", אבל באופן פרדוקסלי, יש בו דברים יותר מוזרים, ובראשם העובדה שקווין ג'יימס מגלם את נשיא ארה"ב. כשזוהי נקודת המוצא, מתקפת חוצנים בצורת קיוברט נראית כדבר אפשרי. ובאופן מפתיע, השילוב בין עלילת מד"ב, נוסטלגיית אייטיז, הומור חנונים, מעט רומנטיקה ואדם סנדלר עובד ומהנה לרוב.

נראה שהסרט פונה לשני קהלי יעד עיקריים: מבוגרים שהיו ילדים באייטיז וגדלו על המשחקים המופיעים בו והילדים שלהם. כך שהבחירה בכריס קולומבוס לביים היא אחת הבחירות היותר טובות לתפקיד, גם על הנייר וגם בפועל. קולומבוס שביים את אחד מסרטי הנוער הטובים ביותר באייטיז ("לילה מגניב") והרבה סרטי ילדים ("שכחו אותי בבית", "הארי פוטר ואבן החכמים" ואחרים). קולומבוס מנווט היטב בין הביזאר, לרומנטי, לדרמטי ובתווך קטעי אקשן והומור סבירים.

הסרט נפתח במקום בו הכול התחיל: אליפות העולם למשחקי וידאו לשנת 1982, אותה אנשי נאס"א תיעדו וצרפו לגשושית חלל שנשלחה לסקור את מערכת השמש. בגמר הגדול התמודדו סם ברנר (אותו מגלם אדם סנדלר בבגרותו) מול אדי ה"לבהיור" פלנט (פיטר דינקלג'). אדי מנצח, בעוד שברנר מושפע מההפסד ומרגיש כמו כישלון במשך כל חייו. שלושים שנה אחרי, נשיא ארה"ב (קווין ג'יימס) שהוא במקרה חברו הטוב ביותר של ברנר, מזעיק את חברו לייעץ אל מול המתקפה המשונה.  מצטרף אליו לודלו (ג'וש גאד, מהמחזמר "ספר המורמונים"), עוד חובב משחקים מהתקופה, שגדל להיות מתבודד חובב קונספירציות המאוהב בליידי ליסה – דמות ממוחשבת עליה הוא גדל. אדי גם כן מוכן להצטרף, וזה בתנאי שידאגו לו לחנינה מהכלא. אל השלושה מצטרפת ויולט, קצינה בכירה במטה של הנשיא ומומחית לטכנולוגיות (מישל מונהאן) שאחראית על פיתוח כלי נשק שיוכלו להתמודד עם החייזרים.

בקלות הסרט היה יכול להישאר ברמת הגימיק עליו הוא מבוסס, אבל קולומבוס יחד עם התסריטאים הצליח לבנות עלילה של ממש, כולל אף עלילת משנה רומנטית. הם אף לקחו את עניין המשחקים צעד אחד קדימה: העלילה בנויה כמו משחק קלאסי, עם שלושה סיבובים ו"בוס" גדול אותו צריך להביס כדי לנצח. הדבר גם מקבל ביטוי בצד הויזואלי, העולם של המשחקים משולבים באופן לא רע (בטח ביחס ל"באטלשיפ"). גם המסרים והדיונים "העמוקים" בסרט הם לא קלישאתיים ואומרים דבר או שניים על ההבדל בין המשחקים של היום לפעם ועל הצלחה בחיים.

אדם סנדלר מצליח לרוב להימנע מלהראות כמו פרודיה על עצמו כפי שקורה לו יותר מדי בשנים האחרונות, ייתכן שהנושא קרוב לליבו (כפי שהיה "זמר החתונות" שגם עסק בגעגועים לעשור ההוא) ולכן הוא מעדן את עצמו, ואולי זו השפעה של במאי שאינו בא מהעולם של סנדלר שממתן אותו. קווין ג'יימס עושה את קווין ג'יימס, פשוט בתור נשיא ארה"ב – אותו אופי ומניירות, פשוט (מעט) יותר רשמי. פיטר דינקלג' מנסה להיות מין קריקטורה מהלכת ולא ברור האם זה כי הוא לא אוהב את התפקיד או כי הוא נהנה מהחופש להתפרע. מישל מונהאן מציגה דמות נשית חזקה ומגוונת, ומקווה שהיא תחזור להופיע יותר על המסך הגדול בעתיד הקרוב.

לא אוכל לסיים את הביקורת בלי ציון לגנאי על השימוש הבוטה והמילולי במושג "Trophy wife" (אישה לראווה). נכון שזהו מהלך שנבנה לאורך כל הסרט, אך לכל אורכו הוא היה נגוע בהחפצה מוגזמת, וכשלבסוף גבר – גיבור – זוכה בדמות נשית כהכרה על הצלחתו זה מסר רע, רע מאד לילדים שצופים בסרט.

פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA  


רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

Item Reviewed: פיקסלים - ביקורת Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: פיקסלים - ביקורת Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
Scroll to Top