728x90 AdSpace

בירדמן - ביקורת

יום חמישי, 29 בינואר 2015

למרות שזירת ההתרחשות העיקרית שלו היא תיאטרון, "בירדמן" הוא מסה דינמית על אמנות הקולנוע. זהו דיון המורכב ממספר רבדים שמתערבבים זה בזה. ביקורת סרט.

מאת: רותם יפעת

בירדמן - ביקורת

 
אני מחכה למחקר שינסה להסביר את החיבה הרבה שיש לבמאים מקסיקאים לשוטים ארוכים. האם יש לזה מקור בתרבות המקסיקאית, או שמא בהיסטוריה הוויזואלית שלהם? ואולי זו בכל סיבה פוליטית. יהיו הסיבות אשר יהיו, הנטייה של במאים אלו לצלם שוטים ארוכים, ובכך לאתגר את הצלמים שלהם וכן אותנו הצופים היא אחת התופעות המרתקות בקולנוע במילניום הנוכחי. ובשנים האחרונות התופעה הזו גם חודרת ללב הקונצנזוס, אל פרסי האוסקר. שנה שעברה "גראוויטי" של אלפונסו קוארון שלט בטקס עם 7 זכיות ועוד 3 מועמדויות  השנה זה תורו של "בירדמן" של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו שמועמד לתשעה פרסים מרכזיים.

אך לשני הסרטים יש עוד מן המשותף פרט לשוטים ארוכים: שניהם מתרחשים פחות או יותר באותו לוקיישן. ב"גראוויטי" זה היה המרחבים האינסופיים של החלל, אצל איניאריטו זהו אולם תיאטרון בברודווי והרחובות הסובבים אותו. איניאריטו משתמש בצורה וירטואוזית במרחב המוגבל שיש לו כדי לייצר סרט שכמעט כולו נעשה בשוט אחד (או לפחות כך נדמה לעין). התוצאה היא תנועה בלתי פוסקת, וקצב אינטנסיבי הבא לחבר אותנו לראשו של הגיבור. בשילוב עם מוזיקת ג'אז שמלווה אותנו (ומסתבר שגם אותו לכל מקום) אנחנו נכנסים לעולם הנפשי של הגיבור וחווים את הלחץ והקלסטרופוביה שהוא חש.

ריגן (מייקל קיטון) ששנים לאחר שזכה לתהילה בתור בירדמן, רוצה כעת להראות לעולם שהוא יודע לעשות יותר מאשר לגלם גיבור עם מסיכה. את זה הוא מקווה להשיג על ידי עיבוד, מימון ובימוי של מחזה בברודווי המבוסס על סיפור קצר של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". הסרט מתרחש כמה ימים לפני הבכורה כשריגן נתון לאינסוף לחצים: פנס תאורה שנופל על ראשו של שחקן מאלץ אותו להביא את מייק (אדוארד נורטון), שחקן שיטה שמאתגר את ריגן ללכת עם האמת שלו עד הסוף ורוצה שהוא יוותר על הזיוף ההוליוודי שהוא מביא איתו. יחסיו המורכבים עם ביתו (אמה סטון) שהיא גם העוזרת האישית שלו שחזרה לאחרונה ממכון גמילה מסמים. ובעיקר בירדמן עצמו, שהוא כבר חלק מהאישיות של ריגן שמטריל אותו ומנסה לשבור את רוחו שכן הוא חושב שמקומו בחליפת גיבור העל ולא על הבמה עם מסרים על הקיום האנושי. ריגן מנסה להתמודד עם כל אלו כדי לזכות בהערכת הקהל, שיזכרו אותו בתור יוצר ולא בתור האיש המעופף אך בעיקר לשפר את תחושת הערך העצמי שלו ולהיות יותר ריגן מאשר בירדמן.

למרות שזירת ההתרחשות העיקרית שלו היא תיאטרון, הסרט הוא מסה דינמית על אמנות הקולנוע. זהו דיון המורכב ממספר רבדים שמתערבבים זה בזה: מעמד הכוכב (בחירה במייקל קיטון שגילם את "באטמן" בגלגולו הקולנועי הראשון בוודאי תורמת לכך), העיסוק במה היא אמת אמנותית, מציאות מול בדיה בעולם הקולנוע ובוודאי עוד נושאים שיעלו בראשי לאחר צפיות נוספות. זהו בלי ספק אחד הנושאים המורכבים והמרתקים הקיימים, ונדמה שלפעמים איניאריטו מעמיס יותר מדי מטאפורות ולא בטוח מה הוא רוצה להגיד ומה הדברים מסמלים.

אך הסרט הוא הרבה יותר מדיון פילוסופי על מהות הקולנוע וזה הודות לעולם הוויזואלי שהוא יוצר, שהופך את "בירדמן" להישג קולנועי אדיר וחד פעמי, ובעיני הרבה יותר מעניין ומקורי מזה של "התבגרות" למשל. פרט לאיניאריטו חשוב לציין כאן את הצלם (גם כן ממוצא מקסיקאי) עמנואל לובצקי, אחד הצלמים המרתקים הפועלים כיום שזכה שנה שעברה באוסקר על "גראוויטי" ומועמד גם השנה. האינטנסיביות של התנועה והמעברים בה הם מלאכת מחשבת, שמשרתים את אופי הסרט והטון אותו הוא מנסה להעביר. השילוב בין השניים מונע מהסרט להיות תרגיל צורני ריק אלא לסרט בעל אמירה משמעותית – גם בדיונים שהוא מעלה בתוכו אך גם בדיונים עליו. אבל יש הרגשה שאינאריטו מתלהב כל כך מהישג הזה, שהוא לא ידע מתי לחתוך. התוצאה היא סצנות שלא תורמות רבות לסרט (ולא בהכרח לעלילה, אלא לאפיון של ריגן) או סצנות שנמתחות יותר מדי, ולעיתים הדבר מוציא את הסרט מקצב ולמעשה מוציא אותנו מעולמו של ריגן.

השילוב בין המהלך הוויזואלי לבין התוכן של הסרט מוציא מהשחקנים את המיטב, ואין זה מפתיע ששלושה מהם מועמדים לאוסקר – קיטון, סטון ונורתון ג'וניור. מעבר להיותם שחקנים מוכשרים, כאן מגיע המון קרדיט לאיניאריטו, שכן השלושה מציגים שלושה סגנונות שונים ולמרות הפערים בניהם הכול משתלב יחדיו. כל אחד מהשלושה מכיל פגיעות, בלבול וביטחון עצמי מופרז – כשכל אחד מדגיש יותר אספקט אחר  – וכשמחברים אותם יחדיו מקבלים את דמות האמן. העבודה שלהם מתאפשרת הודות לצוות התומך (שגם זכו כאנסמבל בפרס גילדת השחקנים), בניהם נעמי ווטס וכן זאק גאליפניקס בתור המפיק של ההצגה שהוא גם חברו (אולי היחיד) של ריגן. גאליפניקס, בדומה לקומיקאים גדולים לפניו, מוכיח שיש לו יכולות דרמטיות נפלאות בנוסף ליכולות הקומיות.

הבחירה בתיאטרון כמדיום לדיון בקולנוע הוא מעניין ו"בירדמן" הוא לא הראשון לעשות זאת. אך לרוב הריחוק הוא מושלם, ז"א אין התייחסות לקולנוע בכלל, וההתמקדות היא בעולם התיאטרון בלבד. אך "בירדמן" משלב בין השניים, וזה מעלה תהייה מדוע ריגן לא בוחר לעשות סרט אינדי במקום הצגה. מה פשר הקפיצה? אם אני צריך לנחש, הסיבה היא הרצון לממש את החזון הוויזואלי במקום אחד ואולם תיאטרון בברודווי מתאים יותר מאשר אולפן קולנוע. אחד מהסרטים הללו, שגם עלה לי לראש לאורך כל הצפייה הוא "סינדקדוכה, ניו יורק" המופלא של צ'ארלי קאופמן. הסרט שעסק בנושא דומה, היה קיצוני יותר בעלילתו, אך לא היה בעל חזון ויזואלי מתאגר כמו זה של "בירדמן" (אם כי זה האחרון הוא היוצא מן הכלל). במסגרת פינת העצות שאני מחלק ליוצרם הוליוודיים, אני רק יכול להציע שאת הסרט הבא של איניאריטו יכתוב קאופמן. התוצאה תהיה סרט שמאתגר את המוח ואת העיניים באותה מידה. אולי סרט הקולנוע האולטימטיבי.

פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA


רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

Item Reviewed: בירדמן - ביקורת Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: בירדמן - ביקורת Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
Scroll to Top