מאת: רותם יפעת
הכתובית "מבוסס על סיפור אמיתי" היא אחת הכותרות הערמומיות שיוצרי קולנוע יכולים לשים בפתיחת סרט. מצד אחד היא מעניקה לסרט הילה שמה שאנחנו עומדים לראות הוא אמיתי, שהוא מבוסס על ה"מציאות" ובכך נותנת גושפנקא לכל מהלך או אפיון דמות. מצד שני, אנחנו הצופים משווים אותה תמיד למה היה ואיך הדמויות כל כך דומות למציאות. במקרה של סיפור לא כל כך מוכר כמו זה שב"פוקס קאצ'ר" החלק השני פחות רלוונטי, אבל עדיין, אנחנו מלאים יראת כבוד למה שהיה וכל דבר שלא מסתדר ניתן לפטור ב"מה אתה רוצה? ככה זה". אבל סרט לא מספר את עצמו, ונדרש תסריט ומהלך מובנה כדי שהדברים ייפלו במקומם או שייצרו אפקט דרמטי, ובנקודה זו "פוקס קאצ'ר" נכשל. שכן למרות הכבדות והרצינות של הסרט, שלא בהכרח קשורות להיותו "אמיתי", בעשייה הקולנועית הבסיסית שלו הוא יש משהו שלא עובד.
ואפשר לשים את האצבע בנקודה המדויקת בו הבנייה הדרמטית מתפוררת. רגע התפנית המרכזית בסרט, שמסמלת את ההידרדרות הגדולה של הדמויות, אינה מפותחת דיה, ומורגשת מודבקת ודידקטית מדי. הדמויות עוברות שינוי שההסבר שלהן תלוש מדי והתהליך שהן עוברות מהיר מדי. התוצאה היא חלק שני לא משכנע ויוצר תחושה של דרמה לשם הדרמה. לא אתפלא אם בעתיד בנט מילר במאי הסרט יוציא גרסת הארוכה בלפחות 40 דקות, הגרסה הכוללת את השינוי שהדמויות עוברות, ובכך תשנה את אופי הסרט לחלוטין. כזו שתצדיק את הארשת האפית שהסרט עוטה.
בסרטו העלילתי השלישי מילר שממשיך בקו של סרטים ביוגרפיים ("קפוטה", "מאני בול") ואף נדמה שהוא מסמן התפתחות חדשה בז'אנר סרטי הספורט. באופן מסורתי, המאפיין היסודי של ז'אנר הזה הוא לא התחרות והתוצאות המושגות בה. מה שמעניין הוא אדם מאחוריו: "רוקי" הוא סיפור סינדרלה; "מעודדות צמודות" הוא סרט על קבלה עצמית וחברתית וכו'. את הריחוק הזה מהספורט מילר לוקח צעד אחד קדימה: הספורטאים הם לא העיקר, אלא האנשים מאחור. ובעוד שב"מאני בול" המטרה הספורטיבית הייתה ברור והציג מקרה מובהק של אנדרדוג, ב"פוקס קאצ'ר" האתגר שניצבות בפניו הדמויות הוא כמעט מקגאפין – מן מניע עלילתי טהור, כשהתוכן שלו לא באמת משנה. האתגר הספורטיבי בו עומד הגיבור היא זכייה שניה בזהב אולימפי, כשעל פי הסרט אין ממש סיבה שייכשל בכך. אך זהו כמעט מקגאפין, שכן עדיין יש עיסוק בהתמודדות, וזוהי גם הבעיה בסרט. שכן כשרק מדברים על הקשיים ולא מציגים אותה, ישנה צרימה בבניית העלילה והרגשה של חוסר אוטנטיות עולה למרות משק כנפי ההיסטוריה שמניעים את הסרט.
תחילה המעבר של מארק לאחוזתו של דה פונט – פוקס קאצ'ר – נדמית כאידיליה עבור שניהם: מארק מרגיש מעורך עבור מי שהוא ולא צריך לדאוג לכסף, דה פונט זוכה להכרה כמאמן ובעיקר כחבר. אך אופים השברירי של שתי הדמויות מובילה להידרדרות ביחסים ודיויד נזעק כדי לתקן את המצב ולהביא את מארק לסיאול 88. המשולש הלא-רומנטי בין שלושת הגברים הללו יוצר מתחים מתחת ומעל פני השטח והם שדוחפים את העלילה, הרבה יותר מהאימונים והתחרויות.
במיטב המסורת של סרטים ביוגרפיים, אחת הדרכים העיקריות לשבות את לב (או שמא עין) הצופים היא באמצעות הדמיון בין השחקנים לאנשים אותם הם מגלמים. באופן כללי אני מתקשה להבין את האובססיה הזו (או את הסיבה שהיא קטליזטור לזכייה באוסקר) במקרה של "פוקס קאצ'ר" הדבר נאה תמוה שכן הדמויות הן לא מוכרות ואני מסופק אם מישהו הכיר אותם לפני או היה מזהה אותם. השינוי הקיצוני של סטיב קארל הוא חריג, ומשכיח לחלוטין מי השחקן המגלם אותו אך זוהי חרב פיפיות: המראה של קארל מסיט את תשומת הלב שלנו מעצם המשחק שלו (שלא לדבר שאם כבר לגלם דמות מעולם הספורט – אז הוא היה צריך לחכות עוד כמה שנים ולגלם את דיויד בלאט). קארל מביע לדמות אופי רב דרך הדטונציה ושפת הגוף המגושמת. לכך יש להוסיף את הניסיון להפוך את צ'אנינג טאטום לאדם רגיל, ניסיון שנידון לכישלון מלכתחילה.
עיון זריז במאורעות האמתיים הקשורים לסיפור חושפים מציאות שונה ופחות קולנועית מזו שבסרט. אך בסופו של דבר עולה השאלה האם זה משנה? רוב הקולנוענים הם לא היסטוריוניים (כולל הדוקומנטריים) ומטרתם היא לא לחשוף את ההיסטוריה אלא הם משתמשים בה ככר לספר סיפור שבאותה מידה היה יכול להיות להתרחש גם ברקע מד"ב. היכולת של מילר לבנות עולם ומערכות יחסים ולרתק את הצופים למסך וזאת למרות תסריט בעייתי – רק על זה מגיע לו אוסקר, כשאין מניעה שהפרס יגיע אליו בעוד הסרט לא יזכה בפרס הסרט (ד"ש לבן אפלק). ואם לא, הסרט שלו על גאידאמק/דיוויד בלאט בטוח יביא לו את הפסלון המיוחל.
פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: