728x90 AdSpace

וויפלאש - ביקורת סרט

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014
וויפלאש - ביקורת סרט

מאת: רותם יפעת

יתכן ואני הצופה האידיאלי של "וויפלאש": מצד אחד אוהב ג'אז (והסרט עמוס במוסיקת ג'אז) אבל מצד שני אני לא ג'אזיסט הארדקור שעלול להיעלב מאופן הצגתם של מעריצי הסגנון בסרט: אובססיביים שחוץ מג'אז לא מעניין אותם כלום בחיים – כולל החיים עצמם. כמובן שהסרט ידבר לא רק אל חובבי הג'אז, וכל מי שיצירה אמנותית היא הדלק שלו, שמאמין בטוטאליות של האמנות בה הוא עוסק, יגלה עניין רב בסרט. הסרט משכיל לתאר את מערכת היחסים הטעונה בין מורה שמאמין בטוטאליות לבין תלמיד שמוכן ללכת עד הסוף כדי להצליח. אם בהמשך השנה לא היה יוצא "50 גוונים של אפור" הייתי אומר שזהו סרט חובה לכל חובבי הסאדומאזוכיזם.

גיבור הסרט הוא אנדרו (מיילס טלר, "מפוצלים", "21 פלוס") מתופף ג'אז שמה שמניע אותו לנגן הוא הרצון שאנשים יזכרו אותו לאחר מותו, גם אם זה על חשבון הכרות איתם במהלך חייו. מערכת היחסים היציבה היחידה שיש לו היא עם אביו (פול רייזר, "משתגעים מאהבה") איתו הוא הולך לקולנוע באופן קבוע. אנדרו מצליח להרשים את טראנס פלטשר (ג'יי.קיי. סימונס, "ג'ונו", "אוז"), מורה בכיר בקונסרבטוריון בו הוא לומד שמזמן אותו לנגן עם הלהקה הראשית של המוסד. פלטשר מיישם את שיטת השוטר הטוב השוטר הרע בלימודי מוזיקה: רגע אחד הוא מלטף, מתעניין, ורגע אחר הוא לא מרפה, אלים, אפאתי. התזמורת שלו חייבת להיות מושלמת, ומי שפוגע בשלמות – במקרה הטוב יימצא את עצמו בחוץ; במקרה הרע יישאר מצולק לכל החיים.

גישתו האגרסיבית של פלטשר שרוצה בהצלחתו של אנדרו בכל מחיר מובילה למאבק כוחות בין השניים, עם תוצאות הרסניות לשניהם. למרות שהם הפכים גמורים: אנדרו מופנם ושקט ופלטשר קולני ובוטה, הם חולקים את אותה התשוקה להצלחה ואת הנכונות ללכת עד הסוף לממש אותה. הם משלימים זה את זה אך באותו זמן גם הורסים זה את זה.

כוחו של הסרט טמון במורכבות של הדמויות הראשיות והדינאמיקה בין שני השחקנים הראשיים. המתח בין השניים כל כך חזק שלא אתפלא אם סימונס וטלר לא דיברו אחד עם השני על הסט. סימונס מציג גרסה מוסיקלית של הנאצי הסדיסט שילנג'יר מ"אוז": יודע ללבוש מסיכה של נחמדות כדי להשיג את מה שהוא רוצה, אבל ברגע שהטרף במקום – הוא ינעץ בו את שיניו. הדמות שטלר מגלם עוברת שינוי לאורך הסרט והוא עושה זאת בצורה אמינה, אולי הוא למד משחק אצל תואם פלטשר. ככל שאנדרו מצליח מוסיקלית כך הוא צובר ביטחון עצמי מול האנשים סביבו. המוסיקה היא לא רק חייו היא גם המטרונום שמכוון אותו.

האינטנסיביות בין השניים מפצה על ההרגשה שחלק מהסצנות הן רק סקיצות לסצנות ולא פיתוח של כל הרעיונות שהיו שם. בעוד שחציו הראשון של הסרט הוא בניית מערכת היחסים ההרסנית בין השניים, לקראת סופו יש כבר התמודדות של השניים עם התוצאות של מעשיהם. דווקא עם ירידת המתח והתמקדות באנשים ולא במאבקים הסרט תופס אופי משלו. בעוד שבהתחלה הוא היה גרסה מוסיקלית של סרט ספורט, מין "רוקי" על תופים, לקראת סופו הוא מוצא את הקול הייחודי שלו.

בין שני חלק הסרט יש גם הבדל בסגנון הויזואלי: החלק הראשון חשוך, מתרחש כמעט כולו באולפן החזרות של הקונסרבטוריון בעוד שחלקו השני רואים יותר מהעולם הגדול, וגם קטעי הנגינה הרבה יותר מאורים. נדמה שהבמאי והתסריטאי דמיאן קאזלי (שהסרט מבוסס על סרט קצר שלו בעל אותו שם) מכיר את עולם הג'אז על בוריו: זהו סרטו הארוך השני, וגם סרטו הארוך הקודם עסק בג'אז וגם סרטו הבא – הפתעה – יעסוק בג'אז. הדבר בא לידי ביטוי בעיצוב של העולם, והאפיון המדויק של הדמויות. אין דבר מקרי בהתנהלות שלהם וכל פעולה שלהן מוצדקת על ידי כל מה שידענו על הדמויות מקודם.

מעניין יהיה לראות את קאזלי, טלר וסימונס משתפים פעולה בעתיד שוב. אם קאזאלי ייצא מאזור הנוחות של הג'אז, יהיה מעניין לראות איך הוא מתמודד עם סרט גיבורי פעולה. יחד עם סימונס שצבר נסיון בז'אנר, וטלר שעתיד להשתתף ב"ארבעת המופלאים" התוצאה יכולה להיות מרתקת ומרהיבה – אם לא ויזואלית לבטח מוסיקלית.

פורסם באתר אידיבי CC-BY-SA   

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

Item Reviewed: וויפלאש - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: וויפלאש - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
Scroll to Top