סוכריות - ביקורת סרט

 מאת: אופיר איל

"סוכריות" הוא סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה על מאבק עסקי המחביא בתוכו מפגש רגיש וקשה בין לאומים ותרבויות. יריבות וותיקה בין יזם ערבי לבין איש עסקים ישראלי הופכת אלימה ומדממת בעקבות המציאות הטעונה בה היא מתקיימת. דרמה מפורטת בדמויות ויחסים, השולחת עוד ועוד זרועות לרבדים תרבותיים עד שהופכת רחבה מדי ולא ברורה. הצפיה מותירה תחושה כי כנראה יש אמירה משמעותית מאחורי ההתרחשויות, אך זו נותרת מחוץ להישג ידו של הצופה והוא נאלץ להתפשר על סרט ארוך ואיטי בעל אוסף מסקנות לעוס על ישראליות.

יוסף פיצ'חדזה ביים, כתב והפיק את הסרט (יחד עם נוספים). סרטו האחרון היה "שנת אפס", שיצא בשנת 2004 וזכה לשבחים רבים; וקדם לו "בסמה מוצ'ו", שזכה בפרס וולגין, פרס בו זכה גם סרטו הראשון- "לנגד עיניים מערביות". מלבד פרס וולגין, זכה סרט ביכורים זה גם בפרס חבר השופטים האקומני בפסטיבל ברלין, פרס המחולק על ידי אנשי כמורה לסרט המציג ערכים הומניים. "סוכריות" ממשיך במידה מסוימת קו זה מאחר ועיסוקו ביחסי דת ולאום והאופן בו קפיטליזם או אהבה נמזגים לתוך מערבולת זו.

שחקני הסרט הם משחקניו הקבועים של פיצ'חדזה, שליוו אותו גם בסרטיו הקודמים (כגון מוני מושונוב, שרה אדלר, עזרא כפרי ומנשה נוי), אך למרות שמדובר בצוות מוכשר ביותר, לא כולם מצליחים להתגבר על דמויותיהם הכתובות באופן פרוץ ולא ברור. צלם הסרט הוא פרד קלמן, צלם גרמני נודע ומוערך, שפיצ'חדזה גייס על מנת להגשים את הפרויקט השאפתני שבחר לסרטו החדש- צילום הסצנות השונות בוואן שוט. הכנסתו של קלמן לתמונה מוכיחה את עצמה מחד כהחלטה נהדרת מאחר ובסרט ישנן כמה סצנות יפהפיות ויזואליות (כגון הסצנה בה קלאודיה ועמנואל שוכבים באסם, או תמונתו של קלאוזנר, כפות ומתחנן לטיפה מהשמנת הפזורה על פניו). מאידך, קלמן גם מביא עמו פיתוי להפוך את הסרט לכזה שסגנונו "האומנותי" מקבל את הטון המרכזי, אפשרות שאכן מגשימה את עצמה לאור התסריט הרחב ובעל הבהירות המוגבלת שנלווה לצילומים.

סלאח (מכרם ח'ורי בעוד הופעה מרגשת ומעולה), הוא יזם ערבי- ישראלי המבקש לחדור לשוק הסוכריות הישראלי. רעיון זה מאיים על עסקיו של טייקון ישראלי בשם קלאוזנר (שמואל ווילוז'ני בתפקיד רע מאוד), שלאור מהלך עסקי קודם של סאלח, נחוש בדעתו לא לאפשר ליריבו הוותיק להצליח. קלאוזנר מגייס לטובתו צמד מפוקפק בשם יולי (מוני מושונוב בהופעה קרת רוח ונהדרת) ואוגוסט (כפרי), שתפקידם להרוס את תוכניותיו של סאלח, שמצידו מצוייד בעוזר יהודי נאמן וחמום מוח בשם עמנואל (נוי). לתוך הקלחת מתגלגלים גם יזם גרמני נאצי שמסייע לסאלח, אשתו הצרפתיה הצעירה, קלאודיה (אדלר) ואשתו הרוסיה של סאלח, על בני משפחתה.

למעשה דרך העיסוק ביריבות עסקית מבקש הסרט לגעת בכאבים הפוליטיים-תרבותיים העמוקים הנעוצים בבסיס כל מה שהוא ישראלי, כנראה מתוך האמונה כי גם המציאות הכלכלית הפרקטית בה אנו חיים אינה חזקה דיה על מנת לגבור על אלה. זה מביא לכך שהסרט שם במרכזו ישראלי וערבי הנאבקים על שליטה והכרה ואליהם מתלוות דמויות מהעליה הרוסית, האיחוד האירופי וגרמניה הנאצית. הבעיה מתחילה כאשר פשרן של כל הדמויות הללו אינו מובהר ובכל זאת לכל אחת מהן מוקדש זמן מסך משמעותי. ההעמקה של התסריט בשלל מערכות היחסים הנרקמות בין הדמויות השונות שולח את הצופה לחיפוש אחר פשרן החמקמק של כל אחת מהן אך זו אינה קלה להשגה, אם בכלל.

אחד הקשיים הבולטים בסרט הוא העובדה כי הצד היהודי-ישראלי מוצג בשלוש דרכים, שכולן מצביעות על כיוון אחד בלבד: ראשית, על ידי דמותו של ווילוז'ני כטייקון בעל יומרות ציוניות המסוות את היותו איש עסקים שבע וגס רוח, נהנתן ואלים; שנית על ידי עמנואל, שהוריו היהודים לא רצו בו וכך הותירו בו תחושה נצחית של דחיה. נחמתו היחידה מגיעה רק מסאלח הערבי ואשתו הרוסיה, שבניגוד להוריו הביולוגיים נהגו בו כבן; ההתייחסות האחרונה לתרבות הישראלית מופיעה בשיריו של עמנואל, שירי ארץ ישראל הישנה שהם למעשה גנבה של שירי עם רוסיים. באופן זה מוצגת התרבות הישראלית כריקה ומזויפת ובצירוף שני הייצוגים הראשונים, מתקבלת תרבות שאין בה נחמה או מזור והיא נעדרת חסד או רוך.

הגרמני שמציע את עזרתו לסאלח הוא נאצי, בעל מפעל קונדומים, שנשא לאישה צרפתיה צעירה ויפה לאחר שזכה בה במשחק פוקר. יחסיהם אינם ברורים ומאופיינים בשטחיות עליזה מצדו ואדישות מצדה, רגשות שקשה לרדת לפשרן המעשי והסימבולי. בשותף הגרמני יש שנאה עמוקה לעמים אחרים, בראשם היהודים אך לא רק, ועם זאת כבעל מפעל קונדומים השש לנסות את מוצריו הוא למעשה אדם, שעל אף גאוותו האבסולוטית בעמו מרוויח את מחייתו מהגבלת יכולת ההתרבות שלו. לא ברור האם יש בדמותו הסולדת מהטירוף הישראלי אמירה ביקורתית ואם כן כלפי מי מהצדדים. הוא לוקח חלק גם בסצינה מצויינת בינו לבין דביר בנדק, המגלם שוטר, ובדומה ליחסיו עם אשתו, גם שם משחק פוקר קובע את גורלם של השניים. האם יש בכך רמיזה לשטחיות או פזיזות של העם הגרמני ואם כן, מהי מהותה בהקשר הרחב יותר?
קלאודיה, שכביכול מייצגת את אירופה, היא גם כן דמות שזכות הקיום שלה אינו ברור מלבד האפשרות השטחית הנרמזת בהעדפתה את עמנואל הנכה (עוד דמות מאוד לא ברורה), על פני בעלה הגרמני המבוגר. כאשר אוגוסט טועה לראות בה את דמות אשתו המתה או כאשר היא מצהירה כי הסיפור אליו נקלעה הוא אינו שלה, פשרה הופך פשטני עוד יותר. בנוסף, האם העובדה כי סאלח נשוי לרוסיה ומביע געגועים מתמשכים לחייו במוסקבה מחביאה בתוכה ביקורת על הצד הפלסטיני, המתקשה לחוש שלמות עם זהותו הערבית או שמא יש בה אמפתיה כלפי הפלסטיני, שתחושת החובה שלו לשיקום כל שאבד למשפחתו בעקבות הכיבוש, מכתיב את חייו?

אלה הן רק חלק מהשאלות שהסרט מותיר אחריו והן ללא ספק רבות מדי לסרט אחד אך מהאופן בו התסריט בנוי קשה לעצור אותן. איתן ובלעדיהן המניעים של הדמויות אינם ברורים והדבר היחיד שנותר קוהרנטי הוא אותו סכסוך עסקי שהחל את הכל. מאחר ועבור הסכסוך העסקי הפשוט אין צורך בסרט הנפרש על יותר משעתיים ומערב כל כך הרבה תרבויות, סביר שהסרט מבקש לומר משהו רחב יותר אך עושה זאת בצורה מסורבלת ורב משמעית מדי.

הזוג אותו שוכר הטייקון הישראלי, יולי ואוגוסט, כשמותיהם של החודשים החמים בהם כל היפה והמטורף שבישראלי מפציע, מעוררים גם הם שאלות רבות אך לפחות יש בהם הגיון תרבותי מסוים. בעוד אחד מהם מוכרע על ידי רגש אובדן השני מנותק רגשית. בעוד אחד מבקש לעצור, השני פוטר אותו באמירה שזה רק פצע קטן שבמהרה יעבור. כישראליות עצמה, שני החלקים הללו זקוקים אחד לשני על מנת להמשיך לעבוד והם מחוייבים להמשיך בעבודתם האלימה על מנת לשמור על שמם ופרנסתם. חבל ששאר הדמויות לא נושאות עמן קוהרנטיות דומה.

פורסם באתר אידיבי cc-by-sa   

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.

1:25:00