12 שנים של עבדות - ביקורת סרט

 מאת: אופיר איל

ישנם נושאים שאמנם הדיון והעיסוק בהם חשוב אך מבחינה קולנועית הם מאוסים. לדוגמא, נושא השואה קיבל עיסוק נרחב בסדרות, בסרטי תעודה ובקולנוע וכך לא בכדי, בשנים האחרונות, סרטי שואה המופיעים מתמקדים פחות בסבלם של היהודים ויותר בוחנים את קורות האזרחים שמצאו עצמם חיים לצד תהליך השמדה והבחירות שלקחו או שנכפו עליהם בעקבות כך ("הזייפנים", "הנער בפיג'מת הפסים", "ממזרים חסרי כבוד", "באפילה").

נושא נוסף בו נרשם עיסוק רב הוא העבדות של האדם השחור בארצות הברית. סדרות וסרטים רבים עסקו בו, בכולם תיאור המציאות הקשה של תקופת העבדות והאכזריות המתנשאת והברוטלית של האדם הלבן. בדומה לשואה, גם כאן העיסוק המרובה (והחשוב) מכתיב כי קשה מאוד ליצור עניין קולנועי בנושא. בהתאמה, הסרטים האחרונים בנושא העבדות- "לינקולן" עטור השבחים ו"ג'אנגו ללא מעצורים" (שוב טרנטינו שוחט פרות קדושות), לא מביאים עלילה "שגרתית" של חיי היומיום של העבדים אלא כל אחד בדרכו ביקש להציע נדבך חדש לדיון בנושא. "12 שנים של עבדות" המגיע כעת לבתי הקולנוע, מבקש לעשות דבר דומה אך בדרך שונה לחלוטין.

רוב הסרטים העוסקים ישירות בנושא העבדות מצליחים לעורר רחמים וזעם אך הם אינם מצליחים לגשר בין העבד המופיע על המרקע לבין הצופה. הנושא מתואר כסיפור המאפיין תקופה היסטורית שתמה ואינו נוגע למציאות הנוכחית. בנוסף, גיבור הסרט הוא עבד וככזה הוא מעורר רגש ודילמות מוסריות פילוסופיות אך בינו לבין האדם היושב וצופה בו אין מן המשותף. "12 שנים של עבדות" מצליח לערער על תפיסות מקדימות ומרחיקות אלה כאשר הוא שם במוקד העלילה עבד אך כזה שהיותו אדם חופשי תופס חלק משמעותי בעלילה ואינו הנחת מוצא מוסרית מובלעת.

סולומן נורת'ופ, גיבור הסרט, הוא כנר מוערך ושחור עור המתגורר בניו יורק כאדם חופשי. לאחר שנופל קורבן לשני נוכלים המערימים עליו, זהותו של נורת'ופ מוסתרת והוא נמכר כעבד שברח מאלבמה. מכאן יהיה מוכרח נורת'ופ לבחור האם לקבל את גורלו המייאש כעבד או לנסות ולדבוק בתפיסתו העצמית והמסוכנת כאדם חופשי.

הסרט מבוסס על הביוגרפיה של סולומן נורת'ופ, אחד האנשים היחידים שנמכרו באופן זה לעבדות והצליחו להשתחרר.  סטיב מקווין ("בושה") ביים את הסרט ושון בוביט, שעבד עם מקווין בכל סרטיו המשמעותיים, אחראי גם כאן על הצילום – והשוטים הרחבים מלווים בהצלחה את הסצנות השונות. בתפקיד הראשי, כסולומון נורת'ופ, מופיע צ'יווטל אג'יופור ("אמריקן גנגסטר"), העושה עבודה טובה ובוודאי עבורו מדובר באחד התפקידים החשובים בקריירה. לצדו והאחראי להופעה המצויינת ביותר בסרט, מופיע מייקל פסבנדר, שחקן טוטאלי ונהדר שגם הוא שותף ותיק של הבמאי ("בושה", "רעב"). פסבנדר מגלם את אפס, בעל המטע אליו מתגלגל נורת'ופ, ואדם אלים ומסוכן בעל שיגעון גדלות.

באותו האופן בו נמנעת העלילה כולה מגלישה לתבניות המוכרות של התמקדות בתיאור עבדים סובלים, גם בעל המטע, כפי שמגלם אותו פסבנדר, אינו מוגבל לדמות של רודן ברוטלי המזמין כעס ושנאה. לאפס אובססיה לאחת מהנשים המשועבדות על ידו (המגולמת באופן מרגש על ידי לופיטה ניונגו), וסביב מערכת יחסים קנאית זו מתברר הסכסוך הפנימי והאומללות הטמונים בו. דמותו של אפס מעניקה לסיפור העבדות עומק וטירוף משמעותיים, כמו גם את ההזדמנות להכיר במחיר הנפשי הטמון בשעבוד אנשים.

עד כה צבר הסרט פרסים מועמדויות רבות, ביניהן לקטגוריות הנחשקות ביותר בפרסי גלובוס הזהב, הישגים המסמנים אותו כמועמד המוביל לפרסי האוסקר. למען האמת, רק עצם העיסוק בנושא העבדות באופן רגשי ורחב יריעה כל כך מבטיח לסרט מועמדות לפרס האוסקר כסרט הטוב יותר. זהו נושא שמבחינה תרבותית ופוליטית בארצות הברית הוא עדיין רגיש ומדמם והענקת הפרס טומנת בחובה מסר פוליטקלי קורקט שקשה לסרב לו.

מעבר לכך, התכנסותם של שמות ופנים מוכרים רבים למען הסרט, אף במחיר של הצצה בלבד, מרמזים גם הם על כך שזכיה צפויה באופק. במהלך הסרט ניתן לפגוש בפול ג'יאמטי ("דרכים צדדיות", "אמן האשליות"), מייקל קנת וויליאמס המצויין ("אימפריית הפשע", "הסמויה") והכוכבת הצעירה והמבטיחה קווזנה ווליס ("חיות הדרום הפראי"), שלולא הקרדיטים בסוף ניתן בקלות לפספס את עצם השתתפותה. גם פול דנו ("זה ייגמר בדם") משתתף כמנהל עבודה מרושע וכן בנדיקט קומברבץ' ("אוגוסט: מחוז אוסייג'", "שרלוק"), שלאחרונה נראה כמופיע בכל מקום.

עם זאת, דווקא הערב רב הזה אינו מסייע לסרט. מגוון השחקנים מופיעים ונעלמים בהתאם לעלילת חייו של נורת'ופ אך הופעתם של שמות מוכרים לזמן מסך קצרצר גורם לצופה להשקיע התעניינות ומשאבים רגשיים בדמויות שלמעשה הן שוליות לעלילה. בנוסף, לא כל התפקידים ברורים או מוצלחים. דוגמא טובה היא התפקיד שמגלמת אלפרה וודורד הוותיקה, כאשתו שחורת העור של בעל מטעים, בתפקיד שתרומתו לעלילה אינה ברורה. כמו כן, בראד פיט, האיש, האגדה ובמקרה הזה גם המפיק, מופיע בתפקיד קטן ויהיר כמנהל עבודה קנדי המתנגד לעבדות. פיט לקח לעצמו תפקיד פחדני של האדם הלבן המוסרי, שמירב השקעתו של השחקן בו נותרה בגבולות זקן האמיש שהדביקו לו. על אף תרומתו החשובה לחייו של סולמון, דמותו של פיט מעביר תחושה של הופעה למען הנעת העלילה בלבד ולא של דמות מושקעת או מעניינת.

בכל זאת, אין ספק שהסרט אכן ראוי למועמדות כסרט הטוב ביותר אך לא בגלל שלל שחקניו או עצם עיסוקו בנושא העבדות. זה האופן בו הוא הוא נוגע בנושא שהופך אותו לסרט מצויין, מעורר חשיבה ורלוונטי לכל צופה. סיפורו של נורת'ופ יוצא דופן מאחר והוא תיעוד נדיר של אדם שחור שהחל את חייו בארצות הברית כאדם חופשי. הוא אינו חלק מהזרם המוכר והעגום של אפריקאים שנשבו ומוכרים לנו בעיקר כהיסטוריה הרשמית של השחורים בארצות הברית. קל יותר לתפוס אפרו-אמריקאי מודרני כקורבן לעוולה היסטורית מאשר לתפוס עבד שחור כאדם שבעצם דומה לנו רק שאבד לו החופש. היכולת של "12 שנים של עבדות" לשנות את נקודת המבט הזו היא שהופכת אותו לחשוב כל כך.

הסרט עוסק בחירות ולא בעבדות ובכך הופך אותו לרלוונטי עבור כל צופה. הוא מצליח לצרף לדיון את אלפי בני האדם, גברים ונשים, הנמכרים גם היום לעבדות והופך את כולנו לשותפים למשהו שהוא אינו פיסת היסטוריה אלא פעולה יומיומית שאנו עלולים לסבול ממנה. מה היינו עושים אנו לו הייתה נשללת מאיתנו החירות הבסיסית המוכרת לנו כמציאות לה אנו זכאים? מוצפים במציאות היחידה שהיכרנו אי פעם, האם קוגניטיבית היינו בכלל מסוגלים לתפוס שאנחנו חלק מסיטואציה שגויה, כלפי עצמנו או אחרים?

פורסם באתר אידיבי תחת רישיון cc-by-sa 

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.

8:53:00