728x90 AdSpace

שבעה צעדים - ביקורת סרט

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013
 
מאת: רותם יפעת

פעם מזמן קבעתי כמה כללים לכתיבת ביקורת קולנוע, אחד מהם היה: "אסור להשוות". לא בין הספר לסרט ולא בין הגרסה המקורית של הסרט לבין הגרסה החדשה (או בין הסרט למשחק לוח עליו הוא מבוסס, חבילת הצ'יפס וכו'). במקרה של "שבעה צעדים" סרטו החדש של ספייק לי, ההשוואה למקור הדרום קוריאני של פארק צ'אן ווק מ-2003 היא לא כדי לדבר על הסרט עצמו – כי קל לראות את הפגמים בסרט לכשעצמו בלי קשר למקור – אלא כדי להגיד משהו על ההבדל בין קולנוע אמריקאי לקולנוע אסייאתי. זה הראשון הוא בעל נטייה להיות בוטה ומוגזם כמו דברים רבים בתרבות האמריקאית. נדמה שהיוצרים לא סומכים על הצופים להבין דברים ולכן הכל מוסבר, המוזיקה תכוון אותך שתבין את מה שצריך, המניעים של הדמויות הם  קיצוניים כמו בתוכנית ריאליטי – עידון מהם והלאה.

מאפיינים אלו אינם קשורים כנראה לזהות הבמאי אלא להפקה ומטרות שלה. כי גם כשבמאי עתיר כישרון וקבלות כמו ספייק לי נכנס להפקה שיש לה שאיפות מסוימות – התוצאה הסופית יכולה להיות מאכזבת. לי, שמאז "האיש שבפנים" ב-2006 לא עשה סרט עלילתי מוצלח או מעניין, נכנס כאן לכיסא הבמאי להשכרה, כשלפניו עבדו על הסרט ג'סטין לין וסטיבן שפילברג. שפילברג תכנן ללהק את וויל סמית' בתור הגיבור ובכלל להתבסס על המנגה המקורית. ענייני זכויות יוצרים הפילו את הגרסה הזו, וכך הגיע הפרוייקט לידיו של ספייק לי שליהק את ג'וש ברולין לתפקיד הראשי.

קשה לראות איזשהו קשר בין הסרט הזה לסרטים אחרים של לי: החל מכמות השחקנים האפרו-אמריקאים בסרט (היחיד בעל תפקיד של ממש הוא סמואל ל. ג'קסון, שחזר להופיע בסרט של לי יותר מעשרים שנה אחרי "קדחת הג'ונגל" – אחת ההופעות המשמעותיות הראשונות שלו) ועד לנושא המרכזי שלו. אם בכל סרטיו יש לפחות נגיעה בנושאים חברתיים (אפילו בסרט מתח כמו "האיש שבפנים") ב"שבעה צעדים" זה מסתכם באיזכור של הנזקים של סופת קתרינה וטקס ההשבעה של אובמה – חוץ מזה הכל זה נקמה, נקמה, נקמה.

הסרט מתחיל ב-1993. ג'וש ברלין מגלם את ג'ו דוסט, דוש טיפוסי: איש מכירות, מפלרטט עם אישתו של לקוח חשוב, אלכוהליסט, מזניח את הבת שלו שחיה עם גרושתו. בקיצור, אדם שאף אחד לא היה מתרגש אם הוא היה נעלם. וכך, כשהוא נחטף ונכלא בחדר מלון אף אחד לא מחפש אותו, עד שהוא מואשם ברצח גרושתו זמן מה אחרי זה. כשהוא נחשף לתוכנית טלויזיה בה הבת שלו מתראיינת על הטרגדיה שהיא עברה בחייה, הוא מחליט להשקיע את כל כולו לצאת מהכלא ולהוכיח לה את אהבתו: הוא נגמל מאלכוהול, מתאמן באמנויות לחימה ומתכנן את נתיב הבריחה שלו.

עשרים שנה אחרי שנכלא, ולפני שהוא מספיק לממש את התוכנית שלו, הוא משוחרר באופן מסתורי בדיוק כפי שנחטף: הוא מתעורר בתוך מזוודה בשדה ירוק, חמוש בחליפה, משקפי שמש ואייפון (ולא מגולם על ידי טומי לי ג'ונס). הוא יוצא להוציא לפועל את התוכניות שרקם בזמן הכליאה. כדי להסתגל לעולם הטכנולוגי שסביבו, הוא נעזר בצעירה עם חיבה למוכי גורל (אליזבת' אולסן) שחשה אמפתיה למצבו ומאמינה לחפותו. היא מטפלת בפצעיו וחושפת אותו למאה העשרים ואחת וליכולות של 'גוגל' ו'שזאם'.

בהיותו שמוק לא קטן, ג'ו, מכין רשימה של מועמדים אפשריים, מאתר אותם בגוגל ומפספס בגדול. למזלו, השובה המסתורי שלו חושף את עצמו די מהר (שרלטו קופליי) ומציב לו אתגר: אם הוא יגלה מי הוא ומה המניע שלו הוא יחוס על בתו של ג'ו אותה הוא חטף, ידאג לטיהור שמו וייקח את האשמה עליו, יתאבד ואף ישלם לו מליוני דולרים. עסקה משתלמת לכל הדעות. הבעיה העיקרית שהאמת והדרך אליה יכולות לכאוב יותר מלהיות כלוא בחדר מלון במשך עשרים שנה.

בדומה לסרט המקורי, ובהתאם לז'אנר, הסרט רווי אלימות (כולל סצינת הפטיש הידועה לשמצה) ומסתורין אודות סיבת הכליאה. אך האלימות היא לא החלק הקשה בסרט, וכשהעבר של ג'ו והשובה שלו נחשף, אנחנו רואים דברים באור אחר לגמרי, וכל חווית הצפייה שלנו נצבעת בצבעים אפלים. למי שראה את הסרט המקורי, הגרסה הזו היא מעודנת במובנים מסוימים, כי דווקא הבוטות האמריקאית פחות מזעזעת, אבל למי שלא מכיר את הסרט המקורי – צפויה חוויה מטלטלת (או כך לפחות היה לצופים אחרים באולם שלא ראו אותו ולא הבינו איך אני כל כך אדיש למתרחש).

הודות לשינויים קלים בתסריט, הסרט מותח גם את אלו שמכירים את הסרט המקורי, אבל המוגזמות שלו שבאה לידי ביטוי בעיקר במוזיקה וכן במשחקו של שרלטו קופליי שממשיך בקו של האדם מן היישוב שאיבד בורג או שניים, וצעקנותו הופכת את העניין לפארסה. במקום להציג ריבאונד, לי נופל שוב עם עוד סרט בינוני וחסר מעוף, ובעיקר מאכזב. שכן לראות יוצר גדול מוציא יצירה (או שמא מוצר) בינוני, ללא שום יומרות או חזון היא אחת מהחוויות מכמירות-הלב שיש באמנות.

למזלי אני לא לבד בדיעה על הסרט, ולי עצמו מאוכזב מהסרט ששונה מהגרסה המקורית שלו שארוכה בעשרים דקות. את חוסר הרצון שלו הוא הביע באופן הצגת הסרט: לראשונה בקריירה שלו סרט שהוא ביים לא כולל את הכותרת "A Spike Lee Joint" אלא קיבל את הכותרת הפשוטה "סרטו של ספייק לי". כל שנותר לנו הוא לחכות לגרסת הבמאי אם וכשתצא כזו.

ייתכן שלי, אשר הצליח כל השנים הללו לתחזק קריירת אינדי משגשגת ומעניינת, נהיה חלוד עם השנים. אם בעבר עוד הצליח להתפרנס מסרטיו או מבימוי קליפים ופרסומות, הוא נתקל בקשיים בימים אלו להתפרנס ולמצוא מקורות לסרטיו ה"אישיים" יותר. כמי שמעיד על עצמו שעשה הד סטארטר עוד לפני שהייתה חיה כזו באינטרנט, אולי הבעיה בסרטיו האחרונים היא לא המימון, אלא היוצר. ייתכן שזה הזמן של לי לקחת הפסקה מעשייה עלילתית ולהתמקד רק בסרטים דוקומנטריים שהפכו להיות עיקר עשייתו בשנים האחרונות.

בנוגע לשם הסרט, אם מישהו מחפש הסבר יצירתי לשמו של הסרט, חבל על המאמץ. ההסבר הוא מאד פשוט. בדומה לבעייתיות שהייתה למפיצים הישראלים עם סרטי ההמשך של "בדרך לחתונה עוצרים בלאס וגאס", כך גם התרגום של הסרט המקורי היינו חסר משמעות בגרסה האמריקאית: בסרט המקורי שבעה צעדים היה כמות הצעדים שהיה על הגיבור לעבור כדי לשכוח את שעבר. בגרסה הנוכחית אין לכך זכר, חוץ מבשם.

פורסם באתר אידיבי תחת רישיון cc-by-sa
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

Item Reviewed: שבעה צעדים - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
  • תגובות לכתבה

0 comentários:

הוסף רשומת תגובה

Item Reviewed: שבעה צעדים - ביקורת סרט Rating: 5 Reviewed By: בלוגר
Scroll to Top