אחד הסרטים האלה שאני תמיד יודע שאני צריך להשלים הוא "רקוויאם לחלום". אנשים דיברו איתי תמיד על כמה מזעזע רגשית הוא ואיזה חוויה קולנועית מטורפת הוא ואיך אחרי חצי השעה האחרונה שלו הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם והסרט רדף אותם הרבה זמן. ולשם הבהרה, אנשים אומרים את זה הרבה, וברמה מטורפת. ובכן, את "רקוויאם" עוד לא ראיתי, אבל לאחרונה יצא לי לחוות תחושה שלפחות על פי תיאורים מזכירה מאוד את התחושה שאיתה יצאו הצופים מ"רקוויאם לחלום". עברו רק, או כבר, 24 שעות מאז שסיימתי לצפות בו, ואני מרגיש שמשהו בו מתחיל לחלחל אליי. הסרט הזה הוא סרט קטן יחסית, שאולי לא שמעתם עליו, בשם "טינופת" (מכיוון שהסרט לא יופץ בארץ והספר עליו הוא מבוסס מעולם לא תורגם לעברית, אפשר לסכם שהתרגום שלי לשמו יהיה השם שלו במידה והוא יגיע להקרנות טלוויזיה וסינמטקים?), שהשפיע עליי בצורה שקשה לי לתאר - אבל לא במובן של "יואו, זה ממש השפיע עליי", אלא במובן של, אני יודע שהוא השפיע, אבל לא ממש מבין איך, למה, כמה ובמה זה מתבטא. ועדיין, גם זה הישג, במיוחד בהתחשב בתנאי הצפייה שלי בו.
ג'יימס מקאבוי מגלם כאן את ברוס רוברטסון, שהוא, איך לומר, לא בנאדם טוב במיוחד. הוא אלכוהוליסט, מכור לסמים, חי על סקס מזדמן ולפעמים על פורנו, אבל בנוסף לכך הוא גם אדם מרושע, מניפולטיבי ותככן, חסר כמעט כל אמפתיה לזולתו, או בקיצור - נו טוב, זוהמה. אה, והוא גם בלש במשטרת אדינבורו שבסקוטלנד. לאותו פרחח מזוהם יש רק מטרה אחת בחייו כרגע, והיא להשיג קידום בעבודה, מבלש למפקח. אבל, כמובן, הוא לא היחיד שרוצה קידום, יש הרי עוד בלשים מוצלחים במשטרה. אבל לצערם, אין להם את האסרטיביות, השאפתנות וההתמדה של ברוס, שיעשה הכל, אבל הכל, כדי לקבל את הקידום הזה - וכך מתחיל לו משחק של ניצולים, מניפולציות, פרובוקציות, ומזימות שהוא מבצע כנגד עמיתיו לעבודה, על מנת שאלה לא יוכלו לקבל את הקידום ש"מגיע" לו. וכל זה תוך כדי שהוא מנסה לפתור תעלומת רצח אכזרית ולתמרן את זה עם ההתמכרויות הרגילות שלו, ולאט לאט מתחיל להשתגע. יאי.
ואם הפסקה הזאת לא הבהירה את העניין, אז לשם אי הספקות: עם כל הסרטים שיצא לי לראות בחיים שלי, אני לא חושב שאי פעם נתקלתי בדמות כ"כ מגעילה כמו ברוס רוברסטון. למעשה, תעשו את זה רשמי, הוא פשוט הדמות הכי מרשעת ומבחילה שאי פעם נתקלתי בה בכל מדיה אפשרית. ערימת הזבל בצורת אדם עושה היא אומנם לא חניבעל לקטר או אנטון שיגור, אבל למרות שהוא לא ממש מוביל לכריתות גפיים, הוא עדיין עושה דברים די איומים. הרבה מהדברים האיומים האלה קשורים לעלילה, לצערינו, אז קשה למצוא דוגמה שאני יכול לתת בלי שאני אשאיר לכם את האפשרות להיות מופתעים. טוב, אני אנסה להציג משהו מתחילת הסרט, שלא מהווה נקודה ממש חשובה בעלילה אז אפשר לגלות אותו במעט: לא יודע מה אתכם, אבל לשאוף עשן סיגריה היישר לפניו של אדם שחווה התקף אסטמה בגלל שהרגע פרצת לדירה שלו בזמן שהוא בעל קטינה ואז אתה עוד לוקח את הקטינה הזאת ומכריח אותה, למרות שאתה שוטר, לעשות לך משהו... נשמע לי כמו דבר די מניאקי לעשות.
ולכן, למרות שזאת כבר נהייתה קלישאה לומר על שחקן כלשהו שהוא מצליח להפוך דמויות לקלות לחיבור למרות שהן דמויות מרושעות, במקרה של ג'יימס מקאבוי חייבים לומר את זה. פעמיים. הבחור שעד עכשיו הכרתי רק מתפקידים שבהם הוא גילם אנשים תמימים והטובים (מלח הארץ הבריטית ב"כפרה", יצור קסום וקיד פרנדלי שקידם ערכים נוצריים ב"נרניה", או שמאלני עם כוחות על ב"אקס מן: ההתחלה") התחבר כ"כ חזק לדמות המעוותת שאני תמיד אוכל לראות אותו רק ככזה. לא היה לי מושג שלבחור הזה יש כזאת כריזמה, כזאת אינטנסיביות וכזאת ורסיטליות, שבהן הוא משתמש על מנת להוציא את המיטב מהדמות הזאת, ושומו שמיים, עוד לעורר כלפיה סימפטיה. כמובן, גם גילויים מפתיעים על הדמות ככל שהעלילה מתפתחת הם גם גורם בזה, אבל מקאבוי הוא עדיין הסיבה העיקרית לכך שהדמות הזאת הופכת לאייקונית, לפחות עבורי. יש בסרט הזה סצינה אחת שאם זה היה תלוי בי, רק עליה הייתה מגיעה לו מועמדות אוסקר, ואני Dead Serious פה.
יש לציין שעוד הישג של מקאבוי הוא יותר סובייקטיבי עבורי, וזאת העובדה שכנראה רק שחקן כזה תותח יכול לגרום לי לאהוב הופעה שלו למרות שחלק גדול מהזמן אי לי מושג מה יוצא מהפה שלו. אתם מבינים, כסרט עצמאי בריטי מטורף שלא מחזיק בבאזז אוסקרי כלשהו, סביר להניח שלעולם לא נראה אותו מוקרן בארץ, בטח שלא השנה. לכן צפיתי בו, אני אודה, דרך האינטרנט, כי זאת הדרך היחידה שבה אני ככל הנראה אוכל לראות אותו אי פעם. האיכות של הסרט הייתה מעולה, אך המחיר בבחירה שלי היא שנאלצתי לראות אותו בלי כתוביות, ותאמינו לי, לרגעים זה היה סיוט לנסות להבין את הדיאלוגים של הסרט, שנאמרים בקצב מטורף אבל גם במבטא סקוטי כ"כ כבד שלרגע אפשר להשתגע. נו טוב, אבל למה ציפיתי, הרי הסרט הזה מבוסס על ספרו של אירווין וולש, כן, אותו בחור שכתב בזמנו את אגדת הספרות שעובדה אח"כ לאחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים - "טריינגספוטינג". "טינופת" הוא לא בדיוק יורש שלו, אבל הוא כן מעין המשך רוחני, וובתחום הבימוי והאווירה, הוא די מה שהייתם מצפים מההמשך הרוחני של טריינספוטינג.
הרבה סמים, הרבה (מאוד) סקס, הרבה מוזיקה מחרישת אוזניים (חלק מהפסקול הוא מוזיקה מקורית של המלחין המצויין קלינט מנסל, והחלק האחר מורכב מקאברים נהדרים לשירים מוכרים), הרבה הפרשות הרבה הומור, בעיקר שחור, הרבה דמויות צד משעשעות והזויות לא פחות מהראשית (בגילומן של שחקנים בריטיים מצויינים כמו אדי מארסן, ג'יימי בל, אימוג'ן פוטס, הרגשה כללית של טירוף וחוסר גבולות. כל זה מוצג לנו, כמובן, באמצעות בימוי שמתפלש בסטייל. מ"טריינספוטינג" כולנו זוכרים את העריכה המהירה והקינטית, הקאטים הרבים, הוויזואליה ביזארית, והקצב התזזיתי, ואלה נמצאים פה בשיא פריחתם. כמו כן, הסרט רצוף גם בלא טכניקות וקלנועיות לא שגרתיות שמפוזרות בתוכו - בין השאר תוכלו למצוא בסרט הזה נאמבר מוזיקלי קצר, קטעי אנימציה, קטעי הזיה וחלומות מטורפים, סצינה אחת ברוטאלית ואלימה, המון שבירה של הקיר הרביעי - ואף אחת מהם לא מרגישה מודבקת שלא לצורך. בעולם המטורף שהסרט והדמות הראשית בנו לעצמם, זה מתאים כמו כפפה.
וגם בתסריט הסרט הזה עושה עבודה לא רעה בכלל. אומנם יש נקודה אחת שבה התסריט עושה פאשלה די גדולה (עלילת הרצח וחקירתו סובלות מחוסר מיקוד, אפילו מינימילי, ובאמצע הסרט נעלמת כאילו לא הייתה רק כדי לחסור זמן רב אח"כ אחרי שחלקינו כבר שכחו מקיומה), אבל בעיקרון הוא בעל עלילה מרתקת שהיא בו זמנית מאוד מאוד מסועפת אף גם פשוטה להפליא (אם כי יש קו עלילונצ'יק קטן אחד שהמבטא הקשה עליי להבין עד הסוף) ורצוף באינספור הברקות - כולל אולי שתיים מהסצינות הכי מצחיקות שיצא לי לראות בשנה האחרונה, וככל הנראה את הטוויסט הכי טוב מאז... אמממ, מתי היה פעם אחרונה טוויסט שממש משנה את כל ההסתכלות על הסרט? "ממנטו" ב-2001?
אז כן, הבמאי-תסריטאי ג'ון ס. ביירד, שהיה די אלמוני, מוכיח שהוא תלמיד טוב של מורשת דני בויל (הבמאי של טריינספוטינג), אבל גם ניחן במידה מסויימת של מקוריות. ההוכחה לכך היא שהסרט מזכיר את טריינספוטינג בשעה הראשונה בלבד שלו. במהלך הזמן הזה, כל הביזאריות והטירוף שבו הם כיפיים ומשעשעים - אבל חצי השעה האחרונה שלו לוקחת את הביזאריות ואת כל הדברים שאפיינו את טריינספוטינג, ושם אותם במקסימום, וככל שהסרט נמשך אנחנו הצופים כאילו נמשכים יותר עמוק לאינפרנו השיגעון של הדמות הראשית. והתוצאה היא שהסרט הזה מגיע למקומות הרבה יותר אפלים ומטרידים, אך מצד שני נוגעים ללב ומרגשים, ממה שטריינספוטינג הצליח לגעת בהם. אחרי חצי השעה האחרונה הזאת, ברצינות גמורה, לא היו לי מילים והייתי צריך לשבת עם עצמי כמה דקות כדי לעכל את מה שראיתי הרגע ואני אפילו לא הולך לנסות לתאר את סערת הרגשות שעברה עליי באותן 30 דקות. במיוחד סצינת הסיום של הסרט הזה נחרתה לי במוח חזק כ"כ שתיכף ישלחו לשם משלחת חילוץ על מנת למצוא אותה.
אתם יודעים, יש לי משהו מוזר עם הסרט הזה, ואני לא יודע כ"כ איך להסביר למה אני מתכוון. כלומר, זה לא סרט מושלם. לפעמים יש בו טירוף וביזאריות רק לשם הטירוף והביזאריות ואז זה יוצא סתם לא נעים לצפייה וחסר טעם, ובאופן מוזר דווקא הדברים היחידים שלו שמוצגים בצורה מינימיליסטית ועדינה הם בדיוק הדברים היחידים שלא היו צריכים להיות מוצגים בו בצורה מינימליסטית ועדינה. ובאופן כללי, חוץ מדמות שתיזכר כאולי הדבר המרושע ביותר שנראה על המסך, אין פה איזה משהו אגדי או חומר לקאלט. ועדיין, משהו בסרט הזה קסם לי ואני לא יודע בדיוק למה. אולי זה בגלל השחזור הבימויי-אווירתי המאוד קרוב לטריינספוטינג, שהופך אותו לדבר הכי קרוב שנקבל להמשך לאותו סרט שנמצא בין הסרטים האהובים עליי ומחזיק פינה חמה בלב שלי (ולא, אני לא מאמין באמת שדני בויל ירים את העיבוד ל"פורנו", ספר ההמשך האמיתי של טריינספוטינג), אולי זאת בגלל העלילה המבריקה שלו, אולי בגלל כמות הרגשות המטורפת שהוא מעביר אותך דרכן, ואולי בגלל התמות שלו שעד כמה שהן מטרידות וחורכות את בשר הצופה, הן גם יכולות להיות נוגעות ללב בצורה משונה. וזה ממש מוזר, אני לא אלכוהוליסט, לא מכור לסמים או לסקס או לפורנו, ואני חושב שאפשר להחשיב אותי, בסקאלה כללית, לאדם טוב. אז איך סרט עם נושאים כאלה, על אדם כזה, כ"כ דיבר אליי ברמה הכי אישית? ואני אפילו לא יודע על מה הוא דיבר.
טוב, פסיכולוג לא צריך פה, אני לא חושב שזה אומר משהו עליי, אלא רק על הסרט. זה רק מוכיח ש-א. בקסם הקולנוע לא תמיד יש היגיון והסברים, הוא יכול לחלחל ולהפעיל עוצמה גם בלי שתדע למה, ו-ב. זה סרט מצויין. אני לא יודע לומר אם לומר שזה הסרט הכי טוב שראיתי השנה... אבל זה בהחלט הסרט שהכי יישאר איתי מהשנה הזאת, הן בגלל כמה שהוא רשע והן בגלל כמה שהוא אנושי. אני די בטוח בזה. ואני לא יודע למה בדיוק. אני רק יודע שאני הולך לתת לו הרבה צפיות חוזרות, שאני הולך להיות השגריר שלו בארץ - שכן כאמור, הסיכוי לחשיפה מאוד גדולה עבורו הוא לא גדול, ושאם דברים כמו טירוף, תזזיתיות ושערורייתיות (הסרט לא מומלץ לאנשים שסמים, הפרשות וסצינות סקס מאוד מפורטות לא נעימות להם לצפייה) לא מפריעים לכם, אתם לגמרי חייבים לנסות לתפוס אותו איכשהו. אולי עדיף עם כתוביות, אפילו באנגלית, אבל בסופו של דבר הסרט הזה הוא כמו להקשיב ללהקת רמשטיין: אתה אולי לא מבין את כל המילים, אבל כן יודע שיש פה משהו. ולפעמים, זה כל מה שמשנה.
מאת: גבי קוגן
פורסם במקור בבלוג 'סרטים, מוזיקה וכאלה'
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לדף גוגל+ שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
סרט חזק. אני חושבת שהיה חיבור לדמות בגלל שהצלחנו להבין מה עובר עליה, קרול וסטייסי..ואז ההפיכה האת לקרול כמו איזה אלטר אגו שיוצא מתוך ברוס..תסריט גאוני ושחקן גאוני.
השבמחק