מאת: יונתן דורון
בתוך ארבע שנים ביים לי דניאלס את "פרשס" הבינוני (והלא מרגש), "העיתונאי" המביש (אחד הסרטים הגרועים של 2012) ועכשיו את "המשרת" הנוראי. "המשרת" הוא דרמה היסטורית בהשראת סיפורו האמיתי של משרת שחור שעבד בבית הלבן במשך למעלה מ-30 שנה. אותו משרת הוא ססיל גיינס (פורסט ויטקר, "המלך האחרון של סקוטלנד"), המשרת שהגיש משקאות לשמונה נשיאי ארצות הברית. אנו מלווים אותו ואת משפחתו לאורך העשורים הסוערים של המאבק של השחורים למען שוויון זכויות.
בהתחלה ובסוף הסרט נאמר שמשרת טוב צריך לדעת מה אנשים רוצים ולצפות מה הם ירצו. במשך שעתיים בסרט בן 132 הדקות שבהן ססיל משמש כמשרת בבית הלבן לא רואים אותו אפילו פעם אחת יודע או צופה משהו שמישהו רוצה. בכלל, במסגרת עבודתו אין שום דבר שמבליט אותו משאר העובדים, כולל כאלו שוותיקים ממנו ושמחזיקים בתפקיד זמן רב כמוהו (אותם מגלמים קובה גודינג ג'וניור ולני קרביץ). אין בעל מקצוע בעולם שבמשך 30 שנה לא היתה לו שום תקרית מעניינת במסגרת עבודתו- היתקלות מעניינת, פספוס מצחיק, גילוי מדהים, הצלחה יוצאת דופן. איך לא הצליחו להמציא שום דבר למישהו שעבד בבית הלבן?! ולא נמאס להראות רק שיחות לא אמינות שלו עם הנשיא הזה-והזה?
גלוריה, אשתו של ססיל (שאותה מגלמת אופרה וינפרי, שממעטת לקחת תפקידים בסרטים), מתלוננת שהוא בקושי בבית. אז גם הפן הביתי בקושי מקבל מקום בסרט ונותר קו עלילה של היחסים של גיינס עם בנו הבכור, פעיל במאבק לשוויון הזכויות. יש קטעים עם הבן ואמו ושל אירועי חדשות שמצליחים לעורר את הרגש, אך מהר מאוד עוברים הלאה ושום דבר לא מותיר סימן על הדמויות או העלילה (הלא-קיימת).
סרטים שמתפרשים על פני עשרות שנים חייבים להיות אפיזודיים, אך בכל תחנה צריכה/אמורה להיות עלילה, דרמה כלשהי. מתמקדים במאבק של זכויות השחורים לאורך השנים, אך המילה "התמקדות" עלולה להצביע על עומק ושיח ער, כשבעצם מדובר בשיעור היסטוריה שטחי, דפדוף בתוכן עניינים מצולם: רצח קנדי, מרטין לותר קינג ג'וניור, ליטל רוק, סלמה אלבמה, קו-קולקס-קלאן, …כשבמקרה אחד יש עריכה צולבת (שני אירועים שמתרחשים במקביל בשני מקומות שונים) של מחאת סטודנטים בדיינר עם סידור שולחנות לארוחה חגיגית בבית הלבן- כלומר: הכול אז התנהל כרגיל במסדרונות השלטון ובין עובדיו השחורים בעוד בחוץ היה סוער, אבל אחרי כמה הלוך-ושוב זה ממצה את עצמו והופך לסתמי ומעייף ולא ברור למה זה נמשך ככה עוד ועוד.
 |
| "המשרת". פורסט ויטקר, אופרה וינפרי. |
הסרט צפוי להדהים ולסרט שמנסה לדחוס הרבה שנים למעט זמן, יש בו כמות אדירה של קטעים חסרי תכלית שאף אחד לא היה מרגיש בחסרונם (פחות או יותר כל הקטעים עם השכנים של בני הזוג). כל נשיא מקבל סימן היכר: קנדי סבל ממחלקת אדיסון שלא היתה ידועה אז לציבור הרחב, ניקסון השתוי יושב צמוד למכשיר הקלטה. שרשרת של שחקנים מוכרים עוברת כסרט נע בתפקידי הנשיאים ונשותיהם. מלבד היכולת לשים את שמותיהם על הכרזה אין לכך שום משמעות כי הם כולם משחקים קריקטורות מאופרות ומופיעים לדקות ספורות ונשכחות בלבד. על שניים מהנשיאים עוברים במונטז' ורואים קטעי ארכיון אמיתיים שלהם והם מגולמים בידי שחקנים (כך ייעשה לנשיא שאין לו אסון או רבב בולט בתקופת כהונתו), בין עדכונים מהטלוויזיה, כולל פרסומת לא סמויה לרשת מזללות. אהבתם של האמריקאים למשפחת קנדי ולקת'רין קנדי אינה יודעת גבול (היא לא עשתה הרבה בחייה, מלבד יכולתה יוצאת הדופן לבני המשפחה שלא למות באסון או לעמוד למשפט; לאחרונה התמנתה לשגרירה בסין), לכן אנחנו מקבלים את הקטע שבו ססיל קורא לה סיפור לפני השינה והם מנהלים שיחה מופרכת לחלוטין.
כך האמריקאים אוהבים את שיעור ההיסטוריה שלהם: שטחי וקל לבליעה (לכל האורך יש כתוביות כמו בכתבת טלוויזיה של השנה, הנשיא המכהן ו/או מקום ההתרחשות של הדברים). הסרט הרוויח מעל 110 מיליון דולר בארצות הברית, סכום אדיר לסרט דרמה על נושא טעון, והוא צפוי להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר(!), לשחקנית משנה (אופרה וינפרי) ולתסריט (מקורי, כנראה, על אף שהוא נכתב בהשראת כתבה בעיתון), אך כמו "העזרה" לא נראה שיהיה מועמד לבימוי ולפרסים טכניים (כמו עריכה, עיצוב אמנותי ותלבושות), אז סיכוייו לזכות בפרס כלשהו קטנים מאוד.
פורסם באתר אידיבי תחת רישיון cc-by-sa
רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.
0 comentários: