דני רובס- "נוסע על כביש מהיר"- ביקורת מופע

מתוך אלבומו הרביעי והטוב ביותר, "בגוף ראשון" (1991), ביצע רובס שני שירים בלבד. אם יום אחד יזכה דני רובס להופיע לצד התזמורת הפילהרמונית (כפי שעשו משינה או יהודית רביץ), גדולתו של האלבום הזה תוכל להישמע למרחקים. ביקורת הופעה.

כתב וצילם: עמית מורלי

חלל מועדון הזאפה בירושלים הוא זיקית אופיינית, שאולי ממחישה משהו ממורכבות הסיטואציה בה נמצא השואו-ביזנס הישראלי. בניגוד לביקורים קודמים שלי במקום, בהם הקהל הצטופף בציפייה לכיוון קדמת הבמה, ממתין לנענע ראשו בצייתנות, הפעם קיבל את פני בכניסה לאולם מערך גיאומטרי של שולחנות ערוכים שהזכירו ערבי גאלה או לפחות אירוע מוזמן מראש לעובדי חברת הייטק. לא שיש לי משהו נגד ניסיונות הזאפה לסגור קופה בעידן של אי-ודאות כלכלית, אבל השילוב הכפוי בין מוזיקה וכלי הגשה ענקיים מחרסינה בוהקת הרגיש כמו שקיעתה של הטיטאניק.

 המיינסטרים הישראלי הוא עוף מוזר, הנתלה יותר ויותר על הנוסטלגיה ועל סופשבוע רגוע אי שם, ופחות על איזשהו רציונאל עדכני. סוד גלוי הוא שהשמות הגדולים אצלנו כבר מזמן לא מספקים את הסחורה, ושהקהל שמגיע להופעות משתוקק בעיקר ללהיטים שחרכו את הרדיו לפני עשרים או שלושים שנה. דני רובס, שמעולם לא התיימר להיות שם גדול, מצא את עצמו כל הזמן בשוליים של הזרם המרכזי למעט הבלחה היסטרית אחת עם צאת האלבום "בדרך אל האושר", שלאחריה שב למציאות המוזרה בה השירים המצוינים ששיחרר פגשו אמנם כתף תומכת בתחנות הרדיו, אך לא העניקו לו את השדרוג המתבקש לליגה הבכירה.

המופע המושקע, בליווי הרכב של חמישה, נפתח בלהיט הענק "משהו חדש מתחיל", ומשם המשיך לגלגל רצף אינסופי של שירים אלמותיים, ששבו והזכירו שמדובר באחד היוצרים המשמעותיים במוזיקה הישראלית. בזה אחר זה בוצעו "פנים ושמות" (שיר הנושא מתוך "פנים ושמות"), "כוחו של המשורר" השאנסוני (מתוך "בדרך אל האושר"), "גרעינים" (מתוך "ברושים וחמניות") ו"בא הביתה מהלילה" (מתוך אלבום הבכורה "מסגרות"). בשלב מסוים נטש ההרכב את הבמה, והותיר את רובס לצד הקלידן (אורי ויינשטוק) לביצוע אינטימי של "נוסעת בעקבות האהבה" הנשכח של ורדינה כהן. בהמשך ההופעה ביצע רובס שיר נוסף שכתב לזמרת אחרת, "אני מדבר" (במקור בביצוע אסתי כץ, שנכלל לאחר מכן גם באלבומו החמישי, "ברושים וחמניות"). "אני מדבר", פגז רוק'נרול עתיר חשמל שעיבד במקור משה לוי האגדי, הפך מעט אנמי בביצוע החי. בשנת 2013 האוברדרייב הפך כנראה למילה גסה בסביבה הסטרילית שמוכתבת מ"רימון" פינת גלגלצ. דא עקא שלפעמים החשמל עושה את כל ההבדל, וביצוע חי אמור להעניק ערך מוסף ולא להוציא את העוקץ.

מתוך אלבומו הרביעי והטוב ביותר, "בגוף ראשון" (1991), ביצע רובס שני שירים בלבד- "ציפורים כהות עפות לאט מעל העיר" ו"רכבות 68-80-88" (ככל הנראה שירו הטוב ביותר). גם כאן בלט העיבוד הרזה, אך ודאי לא באשמת הנוכחים על הבמה. השירים הללו נעטפו בגרסת האלבום בשמיכה חלומית של כלי מיתר, והאפשרות להגיע לאותם השיאים בהרכב סטנדרטי נמוכה מלכתחילה. אם יום אחד יזכה רובס להופיע לצד התזמורת הפילהרמונית (כפי שעשו משינה או יהודית רביץ), גדולתו של האלבום הזה תוכל להישמע למרחקים.

המונולוגים של רובס בקטעי הקישור הם חלק בלתי נפרד מהופעותיו, וחושפים טפחים נסתרים מן הסיפורים שמאחורי שיריו. לעתים זה עלול מעט לייגע, אך ברוב המקרים מצליח רובס להעשיר בדרכו את המופע ולהעניק לו ערך מוסף של הומור ושל תוכן. ההרכב שמאחוריו (עמית יורגנסן בגיטרה, אורי ויינשטוק בקלידים, רמי אוסרווסר בבס, קרן טפרברג בתופים ואילאיל תמיר רעייתו בשירה ובקולות) משתף פעולה עם הכיוון הסיפורי של המופע, ונראה ונשמע כדבוקה מגובשת ומשכנעת וכחלק בלתי נפרד מאישיותו של רובס.

בהמשך המופע הוסיף רובס וביצע להיטי ענק נוספים, בהם כמובן "איך הוא שר" (בליווי המונולוג הבלתי-נמנע על אביהו מדינה), "מכתב קטן", "לא נרדמת תל אביב" ו"אני לא מפסיק להתרגש ממך", הלהיט החדש שזוכה להצלחה בתחנות הרדיו. הקהל, ואין ספק בכך, קיבל את רובס באהבה גדולה ועקב בנאמנות אחרי כל תו ואחרי כל מילה. למרות שרובס לא הצליח להכניס רבים מלהיטיו למופע (חסרו למשל "ברושים וחמניות", "זה לא קל לאהוב אותך", "זה לא אני" ו"בדרך אל האושר"),  ואולי דווקא מן הסיבה הזו, הקהל יצא מן המופע בתחושה חיובית. אם אינך מצליח לדחוס בשעתיים את כל השירים שהקהל שלך היה משוכנע שתבצע, כנראה שעשית בחיים הרבה יותר ממה שנקרא בעיתונים, או ממה שמרצד על מסך הטלוויזיה.

דני רובס, "נוסע על כביש מהיר", זאפה ירושלים, 16.5.13.
  

רוצים לקבל את כל הכתבות והעדכונים של אתר כרטיסים ברשת באופן קבוע? לחצו כאן לדף הפייסבוק שלנו או לחצו כאן לאפשרויות אחרות.

15:12:00